שדים, בני אנוש ומה שבניהם- פרק 13

הארו פחד. הוא לא ידע איפה הוא, והאיש הזה המשיך להכאיב לו. הוא רצה לחזור אל מאל ואל הבקתה שלהם ביער.
אבל הדבר הכי גרוע היה החושך. הארו ניסה להדליק אש בעזרת הקסם שלו, אבל בלי הצלחה. הוא חש כאב חד בחזהו, ונאבק בדחף לבכות.
הוא לא יבכה. הוא יהיה חזק.
הוא שמע את הדלת נפתחת. הוא ידע מה עכשיו יגיע- המדען ההוא יכסה לו את העיניים, יוביל אותו לחדר אחר, יחבר אליו מכשירים וימשיך עם הניסויים שלו. זה כאב, כאב כול כך…
אבל שום דבר לא הגיע. במקום זה, הוא שמע קול של ילד. "אתה בסדר?" הילד שאל.
"…לא," הארו ענה לאחר היסוס.
"מתי הפעם האחרונה שאכלת?"
"לא זוכר."
הארו הניח שהמדען בא אליו פעם ביום. כלומר, הוא אכל בפעם האחרונה לפני שלושה ימים. הוא היה ממש רעב.
לפתע הוא שמע את הדלת נסגרת. הוא סטר לעצמו נפשית כשחשב שהילד עומד לעזור לו. אף אחד לא עומד לעזור לו, והוא עומד למות כאן לבד, ומאל ימשיך לחפש אותו לנצח…
זו הייתה הפעם הראשונה בחייו שהוא הרגיש כול כך… מיואש. אבל, כשהוא שמע את הדלת נפתחת בפעם השנייה, הוא לא יכל שלא לקוות.
"הבאתי אוכל," הילד אמר בקול חלוש, כמפחד שישמעו אותו.
הארו נאבק להתרומם, אפילו קצת. האור מבחוץ סנוור אותו, אחרי כול כך הרבה זמן בחושך. הילד עמד בפתח הדלת, ומגש אוכל בידיו. היו שם כול מיני דברים- סלטים, בשרים, לחם, מים, ועוגיות לקינוח. הילד הניח את המגש מלפני הארו, והלך בחזרה לדלת.
"אני לא יכול לעשות הרבה לגבי החושך," הוא אמר בהתנצלות. "ואני גם לא יכול לשחרר אותך. עדיף שתאכל." הוא השתתק לאחר מכן. ואז הוא חייך, סגר את הדלת ועזב.
לפחות להארו היה אוכל.

הגשם המשיך לרדת גם בצהריים, ואמטיסט לא הייתה מרוצה. היא לא אהבה את הגשמים. והיא הייתה להוטה להתחיל את המסע אל המושבה הרביעית, והיא לא יכלה לחכות לגשם שהוא יפסק.
היא בחנה את כולם מהצד. התאומים היו היחידים האנושיים. עם אדמונד היא דיברה בלילה, וההתנהגות שלו הטרידה אותה. הוא נראה כמתחרט על מה שהוא עשה, אבל עדיף להיזהר בכול מקרה.
ארתור עצבן אותה. זה היה ברור שהוא ואדמונד הגיעו מבית עשירים, עם החליפות שלהם (שעכשיו מלוכלכות וקרועות). ארתור היה חסר נימוסים בעליל, והוא פשוט עצבן אותה. 'יכול להיות שהוא אדם טוב כמו שאדמונד אמר, אבל הוא עולה לי על העצבים!' היא חשבה.
את מאל היא חיבבה. הוא היה היחיד שהיא הצליחה להבין את מטרותיו- אביה גם נחטף. היא לא ידעה למה, ואולי עכשיו, היא תשיג את התשובות. סוף סוף. חוץ מזה, מאל נראה לה די מבודד. היא קצת ריחמה עליו.
קטרין ישבה עם ארתור ודיברה. היא נראתה ממש נחמדה… אבל אמטיסט ידעה שדווקא הנחמדים ביותר הם אלו שיכולים לפגוע הכי הרבה. היא לא התכוונה להוריד את המגנים שלה רק בגלל נחמדות.
ואז מבטה הופנה אל מאסארו. בו היא חשדה הכי הרבה. הוא פשוט צץ משום מקום, ומי יודע מה הוא יכל לעשות אם קטרין לא הייתה מפנה את תשומת הלב שלהם אליו. לרוב אמטיסט היא חדת הבחנה, ולא היה לא מושג למה היא לא הבחינה בן מוקדם יותר. בנוסף לזה, הוא נראה חסר רגשות לחלוטין, וזה הרגיז אותה. היא שמחה שהוא לא יהיה איתם במסע, זה היה ברור שהוא לא יצטרף.
והוא גם אמר שהוא משתמש בקסם…
"הגשם נפסק!" קראה קטרין בהתרגשות וקטעה את מחשבותיה של אמטיסט. היא לא הכחישה שהיא התרגשה.
סוף סוף הם יצאו, כשכולם לאותו מקום, אבל עם מטרות שונות.

.
.
גבי, בבקשה תתחילי את הסיפור שלך. אני יכולה להביא לך עוד דמות להרשמה אם את רוצה ><
~ביקורת/תיקון/הערה יתקבלו בשמחה~