שדים, בני אנוש ומה שבניהם- פרק 14

ilana2908 11/12/2014 1033 צפיות 2 תגובות

מאסארו ידע שדרקונים קיימים. אבל הוא לא ראה אחד עד אותו יום.
היום התחיל די רגיל- התעוררות, התארגנות ליציאה, תכנונים לאן ללכת ואיפה לעשות מה. כמובן שהוא לא רצה ללכת עם שאר החבורה. שלום בעיניו נראה טיפשי ולא מושג.
'זו התאבדות,' הוא חשב. 'הם טיפשים אם הם לא מבינים את זה.'
ולכן הוא פנה לעיסוקיו. לא שהיה לו הרבה כאלה. הוא פשוט ישב וחשב לאן כדאי לו ללכת. בני האנוש האלה כבר הפסיקו לרדוף אחריו, זה יהיה מטומטם לסכן את חייהם בשביל כמה שאריות אוכל. בשביל מאסארו ושדים אחרים זו סעודה, בהתחשב בכמות שמאסארו לקח, אבל האנושיים מפונקים. הם לא גוועים ברעב מידי יום.
הוא שיחק עם שיערו השחור כפחם אשר נפל על פניו. הוא עדיין היה רעב. לפי מה שהוא זכר, המושבה הקרובה ביותר שיש בסביבה היא המושבה שממנה הוא גנב את האוכל לפני כמה ימים, והוא לא יכול לחזור לשם בזמן הקרוב. וחוץ מהמושבה הזאת, הקרובה ביותר היא…
לעזאזל. המושבה הרביעית.
הוא נאנח בלית ברירה. הוא לא רצה ללכת עם החבורה המוזרה הזאת לשום מקום. אבל, אם זה בשביל אוכל…
נו, טוב.

בסביבות הצהריים הגשם נפסק, והם היו מוכנים ליציאה. מאסארו ממש לא רצה ללכת אם איתם, וככול הנראה הם לא רצו איתו. הפתיעה אותו זה שהם דווקא היו די נחמדים.
"מה אתה עשית בחוץ, לפני שהגשם התחיל לרדת?" שאלה בת כלשהי כשחיוך על פניה. קארין? לא, קטרין. היא נראתה מבוישת, וסומק קל הופיעה על לחייה. בשביל מאסארו, היא נראתה יותר מידי נחמדה.
"ברחתי מכמה אנשים," הוא אמר. הוא לא ראה סיבה לפרט לה יותר מזה.
אבל היא לא הרפתה. "למה הם רדפו אחריך?" שאלה בסקרנות.
"אני שד. למה שהם לא ירדפו אחרי?" הוא גילגל את עיניו הזהובות, ההוכחה לכך שלא היה אנושי.
"אהה." היא לא דיברה איתו יותר.
הם יצאו מהמערה, והתחילו ללכת לכיוון המושבה הרביעית. לא היו הרבה דיבורים, אולי חוץ מכמה הערות של התאומים פה ושם. קטרין הובילה את הקבוצה, ולפעמים זרקה הערות כמו, "הצוק כאן מאוד תלול, תזהרו!" או, "וואו, תראו איזה אריה חמוד!" האופי שלה היה יותר מידי שמח לטעמו של מאסארו. הוא תהה איך היא שרדה במשך כ-12 שנה.
"אתה תמיד שותק, או שרק אותנו אתה לא מחבב?" הפעם זו הייתה תורה של אמטיסט להתחיל איתו שיחה. הוא משך בכתפיו. "אני לרוב שותק, אבל אני גם לא מחבב אתכם."
"הו באמת? ולמה, אם מותר לי לשאול?"
הוא נחר בבוז. "שלום? ברצינות? רק אידיוטים יאמינו שאפשר להשיג שלום. ואני לא מחבב אידיוטים." הוא הפנה את מבטו אליה. "את לא ממש נראית כמו טיפשה. למה את הצטרפת?"
"אני מחפשת את אבא שלי. הוא נחטף בדיוק כמו אחיו של מאל, ואני רוצה למצוא אותו, או לפחות לברר מה קרה לו."
"הממ. הוא נחטף ע"י בני האדם?"
"זה קרה כמה ימים אחרי שבני האדם הופיעו, אז אני מניחה שהם אלו שעשו את זה."
"לך יש סיבה הגיונית יותר מלשאר. אני מניח שאת לא טיפשה כול כך כמו שחשבתי."
"הו. תודה?"
"בבקשה."
היא גיחכה. היא לה חיוך ממש חמוד. אבל מאסארו רק המשיך להביט ישר. הוא לא הצליח לחוש שמחה או רגשות אופטימיים אחרים כמו כולם. כנראה בגלל שלא היו לו אחלה הורים, או חברים. וזה היה בסדר. הוא לא רצה חברים ממילא.
לפתע נשמעה שאגה. היא קטעה את רצף מחשבותיו, ושיחה בין התאומים. אחרי כמה שניות של שקט, היא נשמעה שוב. לדעתו של מאסארו, היא בה הרבה כאב ועצב.
הם הפסיקו ללכת, באמצע המעבר הצר בין שני הרים. מאסארו ניסה לחשוב. מה יכול לגרום לשאגה כול כך גדולה? הוא היה קרוב, אפשר היה לשמוע. אבל זה נשמע כאילו היא הגיעה מפסגת אחד ההרים שלידם הם עברו.
מאסארו הרים את ראשו לשמיים, בדיוק לראות צורה ענקית חולפת מעליהם.

.

טם טם טם!
~ביקורת/ הערה/ תיקון~
וגבי, תמשיכי את הסיפור שלך!


תגובות (2)

מה אני? איזה סיפור? מה אין לי סיפור בכלל פחחחחחחחחחחחח
את יותר חשובה עכשיו, נכון זה דרקון? אני בטוחה שזה דרקון. והוא יהיה סעקסי שמעקסי. למה? כי אני פשוט אמרתי שהוא יהיה.
אז תמשיכי ברגע זה את!

11/12/2014 20:57

יואו!
כבר מלא זמן לא יכולתי להתחבר ופספסתי את השלושה פרקים האחרונים!
ממש יפה. אני ממש אוהבת את הפרק הקודם. (אני בכללי אוהבת את הארו אז זה לא משנה…)
הפרק היה ממש יפה.

29/12/2014 17:42
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך