שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 2

עברו כבר 12 שנים מאז שבני האנוש פלשו אל הכוכב שלנו, זנקארה.
הם הגיעו עם חללית ענקית, שיכלה להכיל מיליונים. בהתיישבות הראשונה הגיעו בעיקר מדענים וחוקרים, אבל היו שם גם פועלים בשביל תכנוני הבניה, שומרים בשביל להבריח את החיות המסוכנות, ואנשים שרצו לקחת חלק באירוע. אבל אחרי כניסתם לאטמוספירה, החלו השינויים בנוף. בני האנוש, כמובן, לא שמו לב לכך.
ואז החל גם צייד השדים. בני האנוש פחדו מאיתנו, ולמרות שאנחנו היינו רבים יותר, להם היה את יתרון ההפתעה- המכונות המכאניות שלהם. זה היה יום ההולדת השלישי של הארו, ועשינו לו מסיבה קטנה עם כמה חברים של ההורים שלנו. לצערינו, החללית נחתה די קרוב לאיפה שגרנו. הצלחנו לברוח ביחד עם אחד החברים של ההורים שלנו, אבל הסקנו שכול מי שנשאר מאחור לא יצא מזה. זה היה פתאומי, ופחדנו. עד היום אני מקווה שאמא או אבא יחזרו ויגידו לנו שהכול בסדר, ושהם בחיים.
אבל הם לא חזרו.
וכרגע, לי ולהארו יש חיים די שלווים- אנחנו חיים בבקתה קטנה במעמקי היער ליד מושבה אנושית. אנחנו אוהבים להיות בחוץ, לכן הצבנו את השולחן שלנו ליד הדלת. למרות הקרבה שלנו לאנושיים, אנחנו לא מפחדים כול יום על חיינו- בקושי מישהו עובר כאן. כך שאין לנו ממה לחשוש כול כך.
"מאל?" הארו חזר על עצמו. "אתה אוכל את זה, או שאני אוכל?"
גיחכתי, והבאתי לו את המנה שלי. לא היה לי חשק לאכול.
"הארו, משעמם לי," התלוננתי. "אני חושב שאני אלך להסתובב קצת."
הפעם זה היה תורו לגחך. "מה קרה להרגשה הטובה שלך? נעלמה כלא הייתה?"
גילגתי את עיניי, אך לא השבתי. באמת הייתה לי הרגשה טובה, אבל זה לא מנע ממני להיות משועמם.
ואז שמענו את הצעדים.
החלפנו ביננו מבטים. הוא הביט בי במבט שואל, ואני הנהנתי. בני אנוש. אף שד לא יסתובב ביער ליד מושבה.
"אמרתי לך שהיינו צריכים לפנות מקודם." שמענו את הקולות. הם היו קרובים משחשבנו.
"אל תדאג, אני בטוח שאנחנו נצא מכאן," אמר קול שני. "וחוץ מזה, היער לא עד כדי כך גדול. בסופו של דבר אנחנו נצא."
יכולנו לשמוע את הראשון רוטן. בבקשה אל תעברו כאן, בבקשה אל תעברו כאן, בבבקשה אל-
"הוי! אתם יודעים איך לצאת מכאן?"
לא משנה.
אני והארו הבטנו בתאומים שעמדו לפנינו, ואת הימני ממרפק את אחיו.
"קצת נימוסים לא יזיקו, ארתור," נזף לשני. אחר כך הוא פנה אל שנינו עם חיוך נחמד. "אני מצטער. אתם יודעים במקרה איך לצאת מכאן?" שאל.
"ברור," ענה הארו. "הלכתם לאיבוד?"
"כ-כן, בערך…" השיב הימני. השמאלי, ארתור, רק רטן.
"אנחנו לא צריכים עזרה. אנחנו מסת-" הוא נקטע ע"י המרפוק של אחיו. אבל לא ממש הקשבתי לשיחה. הבטתי בשמיים.
"עומד לרדת גשם," ציינתי.
זה גרם לתאומים להשתתק, ולהביט בשמיים. השמיים היו כהים יותר מבדרך כלל, משמע עומד לרדת גשם. "אתם יכולים להיות אצלינו בבקתה עד שהגשם יעבור." אמרתי. ידעתי מה תהיה התשובה שלהם. אפילו בני אדם העדיפו להיות בבית אחד עם שדים מאשר בחוץ בגשם.
וכפי שציפינו, לאחר רגע של היסוס, הם נכנסו ביחד איתנו.
ובאותו הרגע התחיל הגשם.

בבקשה, תגידו לי מה את חושבים על הפרק. זה מאוד חשוב לי :)
(אני יודעת שלא פירטתי על התאומים, אני אעשה את זה בפרק הבא.)
המויות שלכם יכנסו בפרקים הבאים ^^
נ.ב: שיניגאמי- האורך הזה בסדר?