שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 5

אדמונד ידע שהם היו בצרות.
אבל הוא דאג יותר למאל ולהארו. זוג שדים לא חמושים לא יצליח לברוח מהרבה אנשים המצוידים ברובים ובסכינים, ובוודאי לא לנצח.
אבל הוא הלך בשתיקה ליד ארתור, כשאמם מושכת אותם הרחק מהמהומה.
"ילדים טיפשים," אמם מלמלה לפתע, ונעצרה. הדבר היחיד שקישר בינהם היו הבגדים המפוארים שהיא לבשה. הם יותר דמו לאביהם.
"אתם יודעים כמה הדאגתם אותנו?!" היא צעקה, והסתובבה להביט בהם. היה כעס בעיניה. לא, לא כעס, זה היה זעם. היא זעמה. התאומים אף פעם לא ראו אותה ככה.
"נעלמתם מבלי להשאיר סימן למשך יום שלם -יום שלם!- ועכשיו אתם מסתובבים עם שדים. אתם השתגעתם?!"
ארתור מלמל שזו לא אשמתו. למען האמת, הוא צדק. אדמונד היה זה שמשך אותו לצאת לטיול ביער.
אמם המשיכה לצעוק עליהם, אבל אדמונד לא הקשיב לה. היא על עקבים, והיא די מותשת בגלל ההליכה והצעקות. אם הם ישתחררו מאחיזתה, הם יוכלו לברוח בקלות.
אבל איך הם יעזרו למאל ולהארו? גם הם לא חמושים. אבל, אם הם יצליחו-
"אמא, את לוחצת יותר מידי," אמר ארתור וקטע את רצץ המחשבות של אדמונד. אמם הביטה בו במבט כועס, אבל עדיין שיחררה במקצת את אחיזתה בידיהם.
"תודה," אמר ארתור בחיוך, שלאדמונד הוא נראה ערמומי. ואז, במהירות מפתיעה, הוא השתחרר מאחיזתה של אמם, תפס בידו של אדמונד, ורץ איתו אל המקום שהם השאירו בו את השדים.
"היה לי חשד שתרצה לעשות זאת, אז אתה לא צריך להודות לי. למרות שזה יהיה נחמד לשם שינוי," אמר ארתור.
ולפעמים, אדמונד לא שנא את אחיו כול כך.

כשהם הגיעו אל מקור המהומה, הם הופתעו לגלות שהאחים השדיים מסתדרים איכשהו. למאל היה פיגיון, והוא עמד מלפני אחיו בתנוחה מגוננת. אבל הארו הסתדר לא רע בעצמו, למרות שראו בבירור שהוא פחד. הוא החזיק חרב עשויה מאש בידו, וזה הרתיע את האנשים.
שני הצדדים פשוט עמדו, אבל לא תקפו.
התאומים האנושיים החליפו מבטים, וסיכמו ללא מילים- צריך איכשהו לתת להם הזדמנות לברוח.
"תשאיר את זה לי," אמר ארתור בחיוך ערמומי. "תהיה מוכן לברוח אם משהו משתבש."
אדמונד הנהן. הוא הכיר את התוכניות של ארתור, וידע עד כמה הן יכולות להשתבש.
אז הוא פשוט נשאר לעמוד מאחורי העץ בעוד שארתור התקדם לעברם.

טם טם טם! ביקשתם פרק, קיבלתם פרק ><
למישהו יש השערה מה יקרה אח"כ?
~כמו תמיד, ביקורת/הערה/תיקון~