שדים, בני אנוש, ומה שבניהם- פרק 6

ארתור ידע ש-99% שהתוכנית שלו לא תצליח. אבל לא הייתה לו תוכנית אחרת, ועדיין היה אחוז שזה כן יצליח.
הוא אפילו לא ידע למה הוא עושה את זה בשביל זוג שדים. הכרת תודה שעזרו להם? או אולי בגלל שהוא התחיל לחבב אותם? זה לא הפריע לו שהם שדים. הפריע לו כול המהומה שעשו סביבם, והוא רצה לשנות את זה. הרי מסיבות הם בשביל החיים, והשדים נראו חיים לגמרי כשפגש אותם.
הוא האט את קצב הריצה שלו, והסתתר מאחורי עץ. כולם היו מרוכזים במאל ובהארו, לכן לא שמו לב אליו. זה היה טוב.
הוא נשם נשימה עמוקה. זה היה הרגע הקריטי. הוא בסך הכול צריך לחטוף את אחד האקדחים, לירות בו, ולאפשר לשדים לברוח. קלי קלות.
אבל הוא ידע שאם הוא יפשל, האנשים יהרגו את מאל והארו. ואם שניהם יקפאו במקום לברוח, הלך עליהם.
אבל הוא בכול זאת רץ, חטף בזריזות את האקדח מידו של אחד האנשים (לדעתו של ארתור זה היה אלפרד, אחד השכנים שלהם. הוא הולך למות אפילו כפול), ולירות לעבר השמיים.
כפי שהוא ציפה, כול המבטים הופנו אליו. אם מאל והארו לא יהיו כאלה טיפשים ויברחו, הכול יהיה בסדר איתם.
אבל הם כן היו טיפשים.
הם רצו, אבל לעבר ארתור, בכיוון ההפוך לחלוטין. זה הפחית את סיכויי הבריחה שלהם מ-80% ל-30%, אולי פחות. אבל הם לא עצרו, ועד מהרה הם תפסו את ארתור וברחו ביחד איתו, משאירים חבורה של אנשים פצועים באיזשהי צורה מאחוריהם.
"השתגעתם?!" ארתור מצא את קולו רק אחרי כמה דקות של ריצה. אדמונד הצטרף אליהם באיזשהו שלב, אבל הוא לא שם לב. "בשביל מה לקחתם גם אותי?! יכולתם למות! חוץ מזה, אנחנו לא יכולים לעזוב סתם ככה את המושבה, יש לנו שם חיים!" לא היה אכפת לו שהוא נשמע כמו אמא שלו. הוא היה עצבני, ומאוד.
אף אחד לא ענה לו, עד שאדמונד הסתובב אליו. בשלב הזה הם היו ביער, והם לא שמעו קולות של אף אחד מאחוריהם, אז הם הרשו לעצמם ללכת במקום לרוץ. "ומה נעשה שם? אלה לא יהיו אותם החיים כמו לפני יומיים. עזרנו לשדים, ארתור. אנשים כבר לא יסתכלו עלינו באותה הדרך," הוא אמר. קולו היה קר.
"וחוץ מזה, לא אמרתם שאתם רוצים לעזור? אם אני זוכר נכון, זה הייתה אתה, ארתור. אתה אמרת שאתה רוצה לעזור. לאן זה נעלם?" אמר הארו בקול חלש. הוא לא הסתובב להביט בארתור.
למען האמת, ארתור כן רצה לעזור לשדים. אבל לוותר על התענוגות של המסיבות, על הבגדים המפוארים, על החיים שהיו לו לפני, בשביל עזרה? זה לא היה ארתור. אולי אדמונד, אבל לא ארתור.
'אבל עכשיו מאוחר מידי לחזור,' הוא אמר לעצמו. אבל בכול זאת, הוא לא הסכים לקבל את זה.
"בואו נעצור כאן ללילה," אמר מאל. אף אחד לא הוציא מילה אחרי זה. הם פשוט נשכבו על האדמה הלחה, וניסו להירדם. רובם הצליחו אחרי כמה דקות של התהפכויות, אבל ארתור נישאר ער עוד הרבה זמן. הגעיל אותו לישון על האדמה מלוכלכת ולהרוס את הבגדים שלו. הוא ידע שהוא נשמע כמו ילדה מפונקת, אבל למי אכפת. הוא רצה הביתה. ולא לדבר על זה שהוא היה רעב. אוח, זה לא היה רעיון טוב לעזור לשדים, כול הזמן אמרו לו את זה. למה, למה, למה הוא היה צריך לעשות את זה? טיפש. הוא היה טיפש, ועכשיו הוא משלם על זה.
ובלי לשים לב, הוא נרדם.

כן, זה פרק די מדכא. סורי :P
~ביקורת/הערה/תיקון כולשהו יתקבלו בשמחה, כמו תמיד~