שחור לבן- מתנה של הרוח

המשאלות שביקשתי תמיד מוצאות דרכים משונות כדי להראות שהן מתגשמות, כאילו הן מנסות לצחוק עליי על שבכלל העזתי לבקש אותן.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מפקפקת בדרכים שהן בחרו.
לא פעם אני תוהה האם ביקשתי את הדבר הנכון, כי נראה שבכל פעם שאני מתחילה לקבל את קצה המשאלה שלי, אני ישר נסוגה וזונחת אותה מאחור עד שהיא דועכת ונעלמת.
*
הקוביות מסתובבות לאיטן בעיגול מושלם, כאילו יש להן את כל הזמן שבעולם. אני צופה בהן בשלווה בזמן שהרוח נכנסת אל החדר דרך החלון הפתוח, מעיפה מעט את הווילון הכחול החדש אך לא נוגעת בקוביות, אלא חולפת לצידן, כאילו שהן מוגנות בבועה.
הרוח לוחשת לי סודות, דברים שאנשים אחרים מדברים עליהם, או על חפצי קסם ישנים שנמצאים באזור; לפעמים היא גם מבשרת לי מתי יקרו דברים מסוימים, או למשל, האם אני אחיה גם השנה.
הפעם היא עוד לא אמרה דבר על כך, והשנה עומדת להתחלף, כך שאני לא יודעת האם עליי לדאוג או להירגע.
הרוח לא דיברה איתי כבר יום שלם.
אף פעם לא הקדשתי לזה מחשבה של ממש. תמיד ידעתי לפענח את דבריה של הרוח. אני חושבת שזה אפילו הסב לה אושר, לדבר עם מישהו. רוב האנשים מתייחסים אליה כאל משהו שהוא לא ממשי-פיזי, אלא סתם כאל ביטוי או תופעת טבע, אך היא מאוד אמיתית.
היא החברה הראשונה שהיתה לי אי פעם.
הרוח שרה לי על החיים, על כל מיני מסעות שהיא עברה בנעוריה ועל הגיבורים שהיא צוותה לשמור עליהם מכל סכנה שתבוא בדרכים. היא לימדה אותי להכיר את כל הנעימות של רוחות אחרות כדי שהן ידעו שאני חברה.
היא הצילה אותי מבדידות.
*
"הן היו שייכות לאדם אחר, כנר. הוא חי כל כך הרבה זמן עד ששמו הלך לאיבוד אפילו בין הרוחות. הוא קיבל אותן מין המאסטר שלו, שקיבל אותן משלו וכך הלאה עד הסוף. זה לא נראה הרבה, אך הן מיוחדות בדרכן, את עוד תראי. תשמרי עליהן כמו על חייך ואל תתני לאף אחד להניח את ידיו עליהן, אם כי רבים ינסו…" הרוח הביאה לאישה הצעירה עם כובע הקש האדמוני שתי קוביות משחק קשורות אחת לשנייה בחוט. היא הפכה אותן בידיה שוב ושוב עד שעזרה אומץ ושאלה את מה שהציק לה.
"ולמה אני אצטרך אותן?"
קול של חיוך נשמע כאשר הרוח אמרה, "זה סוד…"