שחור לבן- פתיח

פתיח

הם היו במרחק נשימה, נוגעים לא נוגעים, מסתחררים בשתיקה. תשוקה טהורה הבוערת היא שמניעה את שניהם, מונעת מהם לקרוס ולהתנפץ למיליון רסיסים.
שמלתה השחורה-לבנה הבליטה את קימורי גופה העליון. שרווליה דמו יותר לסרטים שחורים-לבנים שנכרכו סביב כתפיה וידיה בצורה שהלמה אותה ואותם. חלקה התחתון של השמלה השתפל מטה בתפיחה אך נראה שגם הוא קפא על מקמו.
הגבר שמולה לבש מיקטורון שחור ומתחת חולצה לבנה ומכנסיים שחורים תואמים. כובע פסים היה לראשו וידיו היו במרחק תואם מידיה של האישה, נתונים בתנוחת הריקוד בקיפאון נצחי.
למרות שנראה שהשניים לא מסוגלים לדבר, הבעת פניהם גורמת לצופה לחשוב פעמיים.
עיניו מביטות לעברה ערגה שקטה אך ברורה, רצון עז לשוב ולחוש את עורה הצח והטהור על עורו, להרגיש שלם איתה.
היא מצדה בעיניים עצומות, אך שפתיה מראות על כך שלא הספיקה לסיים את דבריה. יש כאלה האומרים שהיא סיפרה לו שהיא אוהבת אותו, ויש שיגידו שהיא שרה לו שירים על אגדות ומלכים; אפילו התבדחו על כך שהיא וודאי רק הזמינה אותו לארוחה, אך הכל מרחמים על השניים, הכפותים ביגון מתמיד.
רק אדם אחד מכיר באמת את השניים , את מצבם, את הגורם.
רק אדם אחד נותר מנוכחי אותו ערב, ומאז הוא השביע את עצמו לדאוג ולהגן, ואם אפשר אז גם אולי לנסות להציל אותם.
עכשיו הוא כאן כדי להעביר את סיפורם.
*

רחובות העיר היו הומי אדם בשעות הצהריים המאוחרות. חלק מין האנשים נכנסו אל בתי הקפה והחנויות הסמוכות וחלקם המשיכו בדרכם עד שמצאו את יעדם.
השמיים החלו להתקדר, מלויים ברוחות קרות שזירזו אנשים לחזור לביתם לפני הסערה הקרבה, אך לא את אנשי הטיילת.
תלבושותיהם הצבעוניות והמגוונות הן אלה שמשכו את העין לעברם. לפני שכינויים הפך רשמי ל'אנשי הטיילת', ניסו לסלקם משם כמה וכמה פעמים, אך בכל בוקר חדש הם היו מופיעים שם, כאילו דבר לא קרה יום קודם.
הם המשיכו לשבת בשוליים, כל אחד בעיסוקו. חלקם עמדו בלי ניע שעות כפסלים, פניהם צבועים בשילוב של לבן, אדום ושחור; אחרים ביצעו פעלולים בכדור או איתגרו אנשים למשחקי קלפים, ובודדים מהם ניגנו במספר רב ומגוון של כלים.
איש לא הבין מדוע ממשיכים אנשי הטיילת לבוא, שכן הם אינם מקבלים תמורה הולמת ומספקת על עבודתם. הם היו מתיישבים במקומם הקבוע ועוסקים במלאכתם מבוקר ועד לילה. מידי פעם הם היו משיבים על שאלותיהם של אנשים או שרים תודה לכל אדם שהיה נותן מכספו; או מצדיעים בכובעם כדי למשוך אנשים. בגדיהם היו פשוטים, חולצות חלקות ומקומטות ומכנסיים בלויים רחבים. איש לא ידע איכן הם גרים ואיש גם לא הצליח לעקוב אחריהם. הם היו נעלמים כשם שבאו.
רק את אחד הנגנים איש מעולם לא שמע מדבר. איש גם מעולם לא ידע את שמו. הוא מתיישב במקומו, מחזיק את כינורו הישן על כתפו ומתחיל לנגן, עיניו עצומות וידיו שקועות ומכוונות בעבודה.
אנשים רבים היו עוברים ונעצרים לפניו, אך הוא מעולם לא פקח את עיניו לראותם.
יש שפרצו בבכי בכל פעם שהמוזיקה הגיעה לאוזניהם, שקטה וטבעית, חודרת את כל מחסומי ההגנה של הנפש ומדברת ישירות אל הלב, ויש שמבטים מזוגגים מערגה ותשוקה עלו על פניהם, כשהמוזיקה היתה מסתלסלת ואפשר היה לשמוע את מילותיה המפתות, המדברות אמת וכנות ואהבה.
בכל סוף יום היה בודק הנגן ששתי קוביות המשחק שלו עדיין קשורות לכינורו. הן היו מתנה שקיבל מחבר ותיק ומאז שתלה אותן הן שימשו לו כקמע מזל. הן היו קוביות פשוטות בשחור כשהנקודות המציינות את מספריהם היו מסומנות בלבן.
איש מעולם לא ייחס חשיבות או תהה מדוע תלה הכנר שתי קוביות משחק על כינורו, אך זאת משום שאיש מעולם לא שם לב אליהן.
מידי פעם אנשים היו שומעים קול נקישות במהלך הנגינה, אך שום דבר שיכל לגרום לכך לא נראה לעין. זה היה ממש כאילו הקוביות היו בלתי נראות לעיני אחרים.
אישה נעצרה מולו. תחילה כל מה שראה הכנר היה רק את שמלתה האדומה שהשתלבה ברקע שמי הערב העזים. הוא הרים את ראשו וראה את שערה השחור כלילה משתפל מטה על כתפיה, נח ככתר אפל על ראשה. הוא הספיק להבחין בחיוכה הדק לפני שחזר ועצם את עיניו.
למרות שלא פקח את עיניו שוב, הוא ידע שעבר זמן רב לפני ששבה והלכה.

היום נגמר. הוא קם והחל ללכת לביתו כהרגלו, בלי לעצור או להעיף מבטים בעוברים ושבים. הוא פתח את הדלת ונכנס, נועל אותה מאחוריו בנקישה קלה.
ביתו היה קטן ובעל שתי חדרים. בחדר השינה שלו היתה רק מיטה אחת, שידה גדולה וארון.
סלון הבית היה מלא בספרי נגינה, היסטוריה, לימוד ועתיקות; מה שלא היה בתוך ארון נח בערמה על הכיסאות, ומה שלא היה על הכיסאות נח בערמות מפוזרות על הרצפה.
הוא סגר את החלון הקטן שבצד החדר והתיישב בכבדות בכיסא הקטן. הכינור היה מונח במקומו ושתי הקוביות הסתחררו להן ונעצרו על הספרות ארבע וחמש.
"הכוכב והעלמה אה? מעניין…" צליל קלוש של רוח וריח עלים יבשים מילא את כל החדר. קול צעדים חזק נשמע מכיוון הרחוב. אור הבוקר יעלה בקרוב, לפחות כדאי שישיג מעט שינה.
הוא כיבה את הנר הקטן וגישש את דרכו בחושך חזרה למיטה, לשינה חסרת חלומות ובלתי מספקת.

אנשי הטיילת הופיעו גם היום.
הכנר התיישב במקומו. שאון האנשים סביבו רעם באוזניו אך הוא עצם את עיניו וברגע שהקשת נגעה בכינור, העולם כאילו דמם לצידו פתאום.
אנשי הפסל נעו באיטיות ובתנועות רכות בקצב המוזיקה, מניפים את ידיהם ורגליהם באוויר ומחזיקים מעמד בלא ניע במשך דקות ארוכות. פניהם כבר לא מעמידים פני מופתעים או צוחקים, או מצביעים בשמחה על אנשים אקראיים שעברו ברחוב לידם. לא, הפעם הם הביעו עצב רב, כאב של נפש קרועה, כאילו היא בוכה החוצה, מדממת דרך פצעים בלתי נראים בגוף וזועקת בלי שאיש יציל אותה.
עיניים שמתחננות וקוראות אל אדם אהוב שלעולם לא ישוב.
נקישות קלות וכמעט בלתי מורגשות נשמעו מכיוון הקוביות. הן קרקשו והצטלצלו בכל פעם שנגעו אחת בשנייה בזמן הנגינה. הכנר פסק מנגינתו בדיוק לפני שגמר את הסונטה ועמד לעבור לאחת אחרת. האנשים סביבו נעצרו בפתאומיות ומבטים תוהים נשלחו לעברו. חלק חשבו שהוא בטח הולך לומר דבר מה או לשלוף משהו חדש מהכיס, אך הוא רק הביט בכינור ומשך את מגבעתו מטה.
האנשים הבינו שהוא לא הולך להמשיך לנגן ולכן החלו להתרחק מהמקום, אך כמה מהם שעוד ציפו לשמוע את נגינתו נשארו במקומם והביטו בו בתחינה.
רוח קרה הגיעה אליו מן הנמל והעבירה צמרמורת בגופו הזקן, צמרמורת מהסוג שגורמת לך להסתובב אחורה, לחפש דבר מה גם אם אינך בטוח מה בדיוק. הוא העביר את ידו על זרועו השנייה בהסיח-דעת, כאילו הוא מנסה לגרש ממוחו מחשבה משונה.
הכנר הכניס את כינורו וחגר את רצועת התיק על כתפו, מתחיל ללכת בשקט ובלי מילים.
*

החושך שכיסה את אותו בוקר נעלם עם תו ראשון של נגינת הכנר. זה היה כאילו שהשמש חיכתה לו בקוצר רוח שרק יתחיל, כאילו שגם היא מאזינה לו. לאט לאט התחילו כל אנשי הטיילת להופיע, כמו תמיד. הם באו בסדר מדויק של אנשים ונעמדו בדיוק באותו מקום שבו עמדו יום קודם לכן, וגם לפני כן. היום הפך מסגריר לשמשי יותר ויותר, אך לא נראה שמישהו מהם עומד ללכת. אפילו החום הנוראי לא יזיז אותם משם.
אישה גבוהה וצנומה עברה על פני הכנר. עיניו תמיד היו עצומות, אך הוא יכול לראות בבהירות רבה את כל אלו אשר עוברים, והיא כבר עברה ושבה על פניו כמה וכמה פעמים. הוא ידע שיש לה משהו שהיא רוצה לשאול, משהו עמוק בתוכה שמציק לה, אך הזמן עדיין לא הגיע כדי שהיא תדע את כל התשובות.
היא נעצרה לרגע, והוא הרגיש איך עיניה בוהות בו, מנסות לאמוד אותו ולקרוא את שפת גופו. נגינתו עברה משקטה וקלילה לחדה ורועשת, אך האישה בכל זאת נשארה לעמוד שם.
בקרוב היא גם תתיישב ותתחיל לדבר, חשב הכנר.
וכך היה.
למרות השמש הקופחת של אחר הצהריים התיישבה האישה לצד הכנר. מעילה האדום והעבה עדיין היה על גופה, אך לא נראה שחם לה במיוחד.
"הכאב הזה, שאתה מדבר עליו כל הזמן בנגינתך… האם הוא סבל שלך, או של אחרים? כי אם כן, אז אולי אני יכולה לעזור לך." שתיקה קלה נוצרה ביניהם. רוח סתיו קלה נשבה ורעש של קוביות משחק נשמע. האישה עדיין לא שמעה אותן, אך בקרוב תשמע.
"זהו עולם נורא, ורק מעט מאוד אנשים טובים נמצאים בו. לא קל לחיות כאן במשך כל כך הרבה שנים, לצפות בכל מי שאי-פעם הכרת נעלם מעיניך… אילו רק יכולנו להחזיר את הגלגל לאחור ולתקן את כל הדברים הרעים שעשינו…"
הו, חשב לעצמו הכנר, היא עוד לא יודעת כמה העולם עומד להשתנות.
האישה המשיכה לספר לו על חייה ועבודתה, כשהוא מאזין לה בחצי אוזן. פה ושם אנשים שעברו זרקו לו כמה מטבעות אל תוך הכובע; חלקם אפילו עצרו והקשיבו במשך שעות, חלקם צילמו אותו בזמן הנגינה. הוא היה הכנר המפורסם בין כל אנשי הטיילת, זה שאיש מעולם לא שמע אותו מדבר.

כשהערב החל לרדת האישה חזרה שוב, הפעם עם כוס קפה חם בידה. היא הושיטה אותה לעברו, אך משהבינה שהוא לא הולך לעצור מנגינתו היא הניחה אותה לצידו, במקום שבו היא לא תישפך.
" 'חלום ליל קיץ/ עורבי שלי/ אל תלך בדרכים קלקלות/ אל תסטה מין השביל. חלום ליל קיץ/ ילד קט/ אין עוד עבר או עתיד/ רק הווה נותר.' זה מה שהמנגינה שרה, נכון?" היא שאלה אותו כשסיימה לדקלם את השיר. עברה כמוזיקאית עוזר לה בכל פעם שהיא חשה צורך לזהות מנגינות וצלילים, אך הכנר ידע שזה לא רק זה. כל תו וצליל שמופק מן הכינור, היא מרגישה אותו באוויר, רועד, קורא לה. היא יכולה לראות איך הוא עף באוויר ואיזה צבע הוא מסמל, להרגיש כל שינוי כל שחל בו. הרבה אמרו על נגינתו של הכנר שהיא מכושפת, שמרגע ששמעת אותה בפעם הראשונה אתה תוכל לשמוע אותה בכל רחבי העיר, שתדע לזהות אותה בכל מקום שתהיה.
הבעתו של הנכר נשארה אטומה כאשר סיים לנגן והניח בצד את הקשת. הוא ארז את חפציו בזהירות והתכונן להליכה חזרה לביתו, כאשר שם לב שהאישה עדיין עומדת שם, מחכה. הכנר התלבט כמה שניות מה לעשות. היו לו הרבה דרכים להתחמק מהאנשים, אך הגורל שלו עם זאת עומד להתחזק, כך שאין בכך צורך.
"אתה תהיה פה גם מחר?" היא שאלה, ואז נדה בראשה, מטה אותו מעט אחורה, צוחקת. "ברור שכן, איזו שאלה… סלח לי, אני אלך עכשיו." היא נופפה לו בידה קלות והחלה לפנות לכיוון הנגדי. הוא ידע שכדי להגיע לביתה היא צריכה לקחת את הרכבת, שנמצאת בכיוון שלו, אך העדיף שלא לתהות יותר מידי על מעשיה של זאת.
הכנר החל ללכת בשביל, בעוד הערפל מסתיר אותו מעיני האנשים.

דלת ביתו נפתחה בחריקה קלה. הוא הסיר את מעילו ואת כובעו בכניסה ותלה אותם על המתלה הדק שעמד שם. העץ העתיק היה שלם ואף סימן אחד של הזדקנות אינו נראה עליו. אפשר לומר שהרהיטים בביתו נראו חדשים כמו בעליהם, רק שהם היו הרבה יותר עתיקים ממה שמישהו רגיל היה מסוגל להבחין.
הוא הניח בעדינות את התיק שבו היה הכינור שלו ושאר הציוד על המדף המיועד להם והתיישב על המיטה הקטנה שניצבה במרכז החדר, צמוד לקיר.
ספר עבה בעל כריכת עור שחורה היה מונח לפניו. הוא היה פתוח בדיוק באמצע הספר עם הסימנייה על השורה שבה פסק בקריאתו, ממש כמו שעזב אותו.
"רוח סתיו תנשב/ עורבי שלי/ ביום שבו אפגוש אותך/ היא תסתיר את פניך ותעטוף אותך. רוח סתיו תבער/ ואז אני אגיע/ עטופה בלבן ומחכה/ לריקוד הנצחי שלנו." סיום השיר שדקלמה האישה היה כתוב בספרו, ביחד עם כל שאר הבתים. הוא ראה את סימן הפרח הקטן שהיה מצויר לצד השיר. נבואה. כמו שיש לצד כל השירים שעתידים להתגשם או שהוגשמו. שמש מכוסה בענן שחור גדול- זה היה הציור הבא בדף. את המשמעות שלו הוא היה יכול רק לנחש, אך כדי לדעת בוודאות הוא צריך לחכות לרגע שבו זה יתגשם.
רעש קל של קוביות המשחק נשמע מאזור הכינור. הן לוחשות לו בעדינות, מהללות אותו, קוראות לו להשתמש בהן שוב. הוא עצם את עיניו ונרגע. אסור לתת לדברים להתקדם מהר מידי. לכל קסם יש זמן.