שלטון של דרקונים (משחקי השמדה 2) פרק 9
#ניקולס#
"מי זה ניקולס?!"
-"אתה לא זוכר כלום?" שאלה אווריה.
ניקולס נענע בראשו לשלילה.
"צפויה לנו עבודה רבה יותר ממה שחשבנו"… מלמלה אווריה.
"על מה את מדברת?" שאל ניקולס.
"כרגע זה לא משנה. אל תדאג. בקרוב תדע הכל".
ניקולס יצא החוצה.
הלילה היה קר, רוח נשבה. הגלים התנפצו על החוף
ברעש, והשמש כמעת נעלמה לגמרי. ניקולס נאנח. יש לו תפקיד חשוב במשהו. את זה הוא ידע. אך הוא לא ידע אפילו מי הוא, אז איך הוא יעשה את זה?
* * *
"אדוני!" נכנס פלינדרוס אל החדר של גאוראדון. "הוא הגיע אל אי הנזירות!"
-"כל כך קרוב אלינו!" אמר גאוראדון.
"מתי נלך לאסוף אותו?" שאל פלינדרוס.
"בקרוב"… מלמל גאוראדון. "בקרוב מאוד"…
* * *
ניקולס התהפך במיטתו. מחשבות הטרידו אותו, ואת מוחו. מה יקרה אם לעולם לא יזכור מי הוא?
לא תהיה משמעות לחייו, לעצם קיומו.
לבסוף, עצם עיניים ונרדם.
ספינה מלכותית שטה לה לאורכם של פיורדים קפואים. נער עומד על הסיפון. הוא מזנק אל תוך המים, לאחר מכן, דממה.
כעבור זמן מה, זינק דרקון לבן מתוך המים, ועליו רכב הנער.
עיניו של ניקולס נפקחו.
קרח.
הדרקון הלבן… חברו הטוב…
"אני…" מלמל ניקולס. "אני ניקולס קווארד, יורש העצר של קורוות'ר." ונרדם.
כשנפקחו עיניו, השמש כבר זרחה גבוה בשמים. הוא יצא מחדרו וניגש אל הנזירה אווריה.
"בוקר טוב ניקולס." אמרה לו.
-"בוקר.. טוב… אמש, נזכרתי בשמי." מלמל.
"זה מעולה! נזכרת בדבר מה נוסף?"
"בדרקוני. קרח".
"זאת אכן התחלה טובה."
ניקולס הנהן.
"כאשר תרצה, נתחיל במדיטציות ובאימונים שלנו לשיפור הזיכרון שלך." אמרה אווריה.
ניקולס הנהן.
אך הוא לא רצה לעשות זאת היום… "כנראה שמחר נתחיל"… אמר לה.
"אם זה רצונך." הנזירה יצאה מהחדר.
היה לו רצון אחר. ראשו לא חשב. הוא נתן לרגליו לשאת אותו.
מחוץ למערה, הרחק. רחוק ככל שרגליו לקחו אותו. הוא צעד דקות ארוכות, והנוף הלך והשתנה. החול הנעים והרך של הים אצל הנזירות הפך לאדמה מוצקה ויבשה.
עצים החלו להופיע פה ושם, וגבהות ירוקות בלטו פה ושם. ניקולס החל מטפס על גבהה. הוא נתקל בדרכו בסנאי קטן, זה נעצר, הביט בניקולס והמשיך בריצה בדרכו.
ניקולס סיים את הטיפוס. כעת עמד על ראש הגבהה.
עיניו נפערו.
עמק ירוק בהיר זהר לפניו השמש של שעות הבוקר
זורחת ומעניקה קסם לעמק. מהנקודה עליה עמד, הייתה לו נקודת תצפית מעולה.
כאשר הביט, ראה מערה קטנה, בקצה המרוחק של העמק.
ניקולס החל לרדת בריצה מהגבהה והחל להתקדם בתוך העמק.
מפלים ומעיינים נראו פה ושם בצדי הדרך. ציפורים צייצו. מקום נהדר.
אך לניקולס הייתה מטרה. להגיע אל המערה. הוא לא ידע מה היה שם, אך רצה להגיע לשם.
ניקולס נעצר.
ציפורים התעופפו מצמרות העצים כאשר קרן ציידים נשמעה מאחורי ניקולס.
הוא לא ידע מי היה שם, אך הוא החל לרוץ במלוא הכוח. לא היה לו רצון להיתקל באויב חדש.
הארץ הייתה לא מוכרת בשבילו והוא לא רצה להשיג אויבים בכל ארץ בה יבקר. הוא נכנס אל יער. קול קרן הציידים הלך והתקרב.
ניקולס דחק ברגליו ונתן להן לרוץ בכוח. ואז עלתה לו במוח המחשבה על הנזירות. הוא שיקר לאווריה. הוא נזכר בהכל. לא רק בשמו ובדרקונו. הוא רצה יום חופש, הוא ידע שאם תחשוב שהוא עוד בקושי זוכר, היא תיתן לו זמן, והוא יוכל להשתחרר.
אך הוא ידע הכל.
הוא זכר את ממלכתו, את אחותו, את חבריו, את בלתזאר ושליטי הדרקונים.
ואת הנערים שליבם מכוסה קשקשי דרקון. זאת הסיבה שהגיע לשם מלכתחילה. הוא רצה למצוא את הנערים עם ליבות קשקשי הדרקון.
קרן הציידים נשמעה שוב.
הרודף מתקרב אליו.
ניקולס קרוב אל היציאה מהיער. הוא הסתנוור כאשר יצא מחומת העצים והשמש חדרה לפניו. חייו הסתבכו מאוד לאחרונה. פעם חיי חיים שלווים בביתו בקורוות'ר…
אך מאז אותו יום שבו פגש את קרח, הכל השתנה. הוא פגש את ארתור ואת שליטי הדרקונים, אביו גילה לו על ייעודו…
ולחשוב שכל זה קרה רק לפני שבוע!
קול הקרן נשמע שוב.
איך הוא מתקרב אליו מהר כל כך?! מי זה בכלל?! לבסוף, היה חייב ניקולס לעצור. שני נערים על סוס תפסו אותו והניפו אותו.
"מי אתם?!" שאל ניקולס. "מה אתם רוצים?!"
-"שמענו את שמך, ניקולס קווארד. שמענו שאתה מחפש את הנערים שליבם מכוסה קשקשי דרקון." אמר הראשון.
"מי אתם?!" שאל ניקולס.
-"אנחנו השליטים שלהם." אמר השני.
"אתם… נערים עם לב קשקשים?!" לבו של ניקולס פעם בחוזקה. סוף סוף!!!
"כן. וכעת אתה שלנו!"
-"רגע… מה אתם מתכוונים לעשות אתי?!" שאל ניקולס.
"אל תדאג… הכל יהיה ממש בסדר…" אמרו.
ניקולס החל לשקשק.
כדור אש פילח את השממה. הסוס שלהם נפגע ונחת בחבטה על הארץ הקשה.
"עזבו את הנער בשקט." איש מבוגר, מכוסה ברדס עמד שם, חלק מזקנו הסבוך בולט מתוך חשכת הברדס.
ניקולס מיהר לברוח לכיוונו.
"הצלת אותי!" אמר ניקולס.
-"לא יכולתי להשאיר אותך בידם." אמר האיש.
"יכולת." אמר ניקולס. "לא רצית."
"הם מרושעים. אם הם היו לוקחים אותך איתם, היית זוכה לגורל גרוע ממוות."
-"אבל בכל זאת, יש סיבה לכך שהצלת אותי."
"אתה חד מאוד." אמר האיש.
ניקולס הסמיק.
"חיי עומדים להגיע אל קיצם." פתח האיש. "פעם, חייתי בצד הצפוני של האי יחד עם הקוסמים. אך הם הפכו לרשעים, והם גירשו אותי. מאז נשארתי לגור במערה לא רחוקה, מטפח את כישורי הקסם שלי." אמר.
"אז למה אתה צריך אותי?" שאל ניקולס.
"מעטים הם האנשים השולטים בקסם כיום." אמר האיש. "ומעטים עוד יותר, האנשים שמשתמשים בקסם הזה לטובה. לכן, הייתי רוצה, שבלכתי, אדע שיש איש שאני בוטח בו, שישמור על הקסם בידיים טובות."
"אתה רוצה… שאני אהיה קוסם?" שאל ניקולס.
"הייתי שמח אם היית ממשיך את המורשת שלי." אמר האיש.
"אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי!" אמר ניקולס.
"בוודאי שאני יודע, ניקולס קווארד."
באותו הרגע- ניקולס הבין שהוא לא יודע כל דבר העולם הזה…
תגובות (2)
פרק נחמד.
דברים שאהבתי: הקצב היה טוב, הדרך שבה הקורא מתעדכן יחד עם ניקולס לא רעה בכלל. אהבתי את זה שאחריי כל הגיג מחשבה הוא שומע את קרן היער – מדליק. גם מרגישים התפתחות.
"החול הנעים והרך של הים אצל הנזירות הפך לאדמה מוצקה ויבשה" – זה משפט מעולה. תשתדל לשמור על רוב הטקסט בסיפור בנימה כזו – משהו שמתאר דברים קונקרטיים, ואיך הם מרגישים לנו כקוראים.
דברים שפחות אהבתי: מתעלם מהערות שכתבתי פעם קודמת. הפריע לי קצת שכל עניין השכחה נפתר בקלות. זה דיי מרגיש… כאילו כל העניין היה חסר פואנטה, כאילו יכולת לספר את הסיפור בלעדיו.
חוץ מזה, פרק נחמד :)
תודה שוב על הביקורת, נחמד לראות שאתה ממשיך לעקוב אחרי הספר שלי????