שמיים פרק 11

פרק 11

כשהתעוררתי כבר היה די נעים. קמתי, קצת מתנדנדת. חלק מהילדים האחרים שהיו באוהל כבר עזבו. השאר היו עדיין ישנים. נאחזתי בדופן האוהל.
"היי, מה את עושה?" שאל ילד. טוב, אז חשבתי שכולם ישנים. הסתובבתי וסימנתי לו להיות בשקט. אני לא בטוחה מה הסיבה אבל הוא הנהן והתהפך במיטה שלו.
יכולתי לראות את היער, אבל בקושי. אבל תארתי לעצמי שאין ברירה, אני אהיה חייבת לרוץ. אחרי שני צעדים הבנתי שזה לא יהיה אפשרי. כמעט נפלתי. טוב, אז אני אצתרך להתגנב. אנשים התחילו להתעורר ולצאת מהאוהלים שלהם.
הכל הלך טוב עד ששמעתי שברי שיחה. קפאתי.
"… לעבור שוב, אני אהרוג אותם" שמעתי קול ראשון.
"כן, נכון? מה באמת יעשו איתם? הם חייבים להיות מרגלים. מה שלושה אנשים יכולים לעשות באמצע היער, בלי אוהל אפילו!" שמעתי קול נוסף. עכשיו באמת לא יכולתי להמשיך.
"כן, אבל זה מוזר שהם ילדים. כאילו, הגדול שבהם הוא בן 18. לא ידעתי שהתחילו להעסיק ילדים" ענה קול מספר אחד.
לא יכולתי לשמוע יותר. עוצמת הרגשות שעברו בראש שלי הגבירו לי את הסחרחורת. רצתי אליהם. כנראה שהזעזוע עדיין השפיע עלי.
"היי. איפה שני המרגלים שתפסו?" אמרתי.
"מי את? אף פעם לא ראיתי אותך כאן קודם" אמר הנער הזה שלו היה שייך קול מספר אחד.
"או, אני חדשה" אמרתי בקור רוח שכנראה רמז שהיה לי חום גבוה. אני לא יודעת עם הזכרתי את זה כבר, אבל אני לא שחקנית טובה במיוחד.
נער אחד נראה חשדן, אבל למזלי נער שתיים ענה. "הם באוהל הזה. זה שרון שומר עליו. למה?"
"תודה". לא היה לי מושג מי זה רון, אבל למזלי היה רק אוהל אחד עם שומר. התעלמתי מהשאלה שלו והמשכתי ללכת.
רצתי לשם, למרות שהעולם רטט לי מול העיניים.
"היי, את לא יכולה להיכנס לכאן בלי אישור" מחה הנער שהוא כנראה רון. שמתי לב שכולם כאן נערים.
הוא היה קטן יותר ממני (ואולי הייתי קצת משוגעת מהחום), אז הדפתי אותו ורצתי פנימה בכל אופן.
"ניק! ג'ייד!" לגייד עדיין הייתה המסכה שלה. זה באמת היה הם! כאילו, מה הסיכוי? רק עכשיו הבנתי שהסיכוי לא היה גדול.
אני חושבת שאף פעם לא היה לי חום כל כך גבוה.
הם קפצו על הרגליים. "כריס!" צעק ניק. רק כשראיתי אותו עומד, הבנתי כמה גבוה האוהל הזה. לא המשכתי לחשוב על זה הרבה זמן. הייתי עסוקה מדי בלחבק את ניק וג'ייד. אפילו לא שמתי לב שהשומר רץ להזעיק מישהו. לכן הייתי מופתעת כשפתאום מישהו השתעל קלות מאחורי. ניק קפא וג'ייד לקחה צעד אחורה. אני, שהייתי עם הגב לפתח, הסתובבתי בפנים שטופות דמעות, עדיין צמודה לניק, עדיין מחזיקה ביד של ג'ייד.
היד של ניק נכרכה סביבי בצורה מגוננת וג'ייד נצמדה אלי. היא לא הגיעה הרבה יותר גבוה מהמותן שלי. תהיתי מה קרה להם בזמן שהייתי מעולפת וכמה זמן זה היה.
הנער, רון, עמד בחוץ וניסה להציץ פנימה. מאחוריו ראיתי עוד המוני אנשים מנסים לראות.
בפתח עמדו שניים, בת ובן. רק מלהסתכל ידעתי שהם תאומים. בערך אותם מידות, אותם פנים טובות עם אף קטן, שיער שחור ועיניים חומות- עמוקות. אותו חיוך יפה, אם כי מריר משהו, כמו העיניים שלהם. זיהיתי את ההבעה הזאת. לכל הילדים היתומים היו אותה. וכשחושבים על זה, גם לרוב מי שראיתי כאן. הם נראו בערך בני שש עשרה, שבע עשרה אולי.
“זה בסדר, אל תלחצו" אמר הנער, בנימה מרגיע. זיהיתי במטושטש את הקול שלו. “לא נפגע בכם".
אולי הייתי מאמינה לו, אבל אז ראיתי עוד מישהו מאחוריו. נער צעיר ממני. שחור שיער כמו התאומים, עיניו כחולות. הוא עשה רושם שובב- משהו. הוא נראה נבוך. אני לא יודעת איך, אבל לא היה בי ספק שזה החוטף שלי, ליאו. התנשפתי ולקחתי צעד אחורה. התאומה שמה לב לאן הסתכלתי ומיהרה להסתיר את ליאו.
“לך" היא מילמלה לו בשקט. גם הקול שלה נשמע לי מוכר. ליאו מיהר לצאת מהאוהל, אבל המשיך לנסות להציץ. עכשיו הוא נראה ממש נבוך, כמו ילד שתפסו אותו אחרי שעשה משהו רע.
הנערה לקחה צעד קדימה. “תרגעו, הכל בסדר" אמרה בחיוך מתוק. אני המשכתי לבהות בליאו. “אני וונסה וזה דניאל. אנחנו העוזרים של המחנה הזה, מחנה מורדים מספר 42. מי אתם?”