שמיים פרק 12

פרק 12

אז אלא ווני ודניאל, מהשיחה שהייתה בפעם הראשונה שהתעוררתי. לא השתכנעתי שהם לא רוצים לפגוע בנו, לפחות לא כרגע.
התאום דניאל הורה לכולם להמשיך בעיסוקים שלהם ולחש משהו לליאו. הוא סגר את האוהל, כך שנשארנו רק אנחנו, וונסה ודניאל.
הייתי הראשונה שהפשירה. ספק התיישבתי ספק נפלתי על האדמה החשופה לרגלנו. ניק וג'ייד התישבו מיד, עדיין צמודים אלי. הגוף החמים של ניק לצידי עודד אותי. גם וונסה ודניאל התיישבו. עברו כמה דקות בשקט. ניק היה הראשון שדיבר.
“אני ניק, ואלה ג'ייד וכריסטי-”
“כריס", תיקנתי אוטומטית. לרגע חשבתי שיגיד את האמת. לרגע גם רציתי שיגיד את האמת. לא אהבתי לשקר באופן מיוחד.
“כריס ואני אחים", המשיך ניק. “ג'ייד בת דודה שלנו" הוא כנראה החליט שאנחנו לא דומים מספיק כדי שיאמינו שאנחנו אחים.
"תפסו את ההורים שלנו כי אמא שלי הייתה בהריון עם ילד שלישי. אנחנו עברנו לגור עם ג'ייד. כמובן למשטר לא היה אכפת שאנחנו לא אחים, ושאנחנו גרים שם כי ההורים שלנו נלקחו. לקחו גם את ההורים של ג'ייד. וככה מצאנו את עצמנו כאן".
דניאל חשב רגע בשקט ואז הנהן. “רק כמה שאלות" אמר. “ראשית, ידעתם שהמחנה הזה כאן?”
“לא" ענה ניק.
“אז למה באתם ליער?” הקשה דניאל.
“רק ניסינו לברוח מהמשטר" ענה ניק בנימה מתגוננת, שנשמעה משכנעת מאוד.
“בסדר" אמר דניאל. “זה לא כל כך שונה מהסיפור של רובנו כאן. רק עוד שאלה אחת. למה ל… ג'ייד, נכון? יש מסכת הנשמה?”
“יש לה אסתמה" ענה ניק מיד. כנראה חשב על זה קודם. הסיבה נראתה לי די הגיונית אבל לא הייתי בטוחה אם הם ישתכנעו.
וונסה הרהרה לרגע. “לבשת את המסכה הזאת מאז שנולדת?” שאלה את ג'ייד.
ג'ייד הנהנה בעיניים קרועות לרווחה.
“אז תנסי להוריד אותה רגע. כאן בין העצים יש יותר חמצן מבמקומות אחרי בשמיים. אבל תלבשי אותה בלילות. העצים לא מייצרים חמצן בלילות" אמרה וונסה.
ג'ייד הורידה את המסכה באיטות. היא לקחה נשימה עמוקה והנהנה קלות.
“תודה" אמרה חלושות.
“אני באמת מאוד מצתער, אבל נצתרך להמשיך לשים עליכם שמירה" אמר דניאל. זה באמת נשמע כאילו הוא מצתער. “אתם מבינים שהנסיבות מחשידות מאוד".
ניק הנהן.
“אני חושבת שכדי שניקח את כריסטי בחזרה למרפאה" אמרה וונסה, מודאגת.
“כריס" רטנתי בשקט. “רק כריס, בבקשה".
“נוכל לבוא איתה?” צייצה ג'ייד.
וונסה ודניאל החליפו מבטים. לבסוף דניאל חייך. “אני לא חושב שיש טעם לנסות לעצור אותם" אמר לוונסה.
ג'ייד חייכה, אבל ניק רק הנהן. תארתי לעצמי שדניאל צדק. לא היה טעם לנסות לעצור אותו.
העולם התחיל לקפוץ ולהסתובב וראיתי דברים שאני לא בטוחה שהיו שם במבט לאחור אבל אז הם נראו ממשיים למדי.
“נראה לי שכדי שנמהר" דניאל נשמע מאוד מודאג. “ניק, אתה ניקח אותה. לא נראה לי שהיא יכולה ללכת".
ניק הרים אותי באותה צורה שליאו נשא אותי, מענייין לפני כמה זמן. הייתי מודעת במעורפל לוונסה, דניאל וג'ייד שרצו לידי. נצמדתי לניק. הייתי משוכנעת בדעתי להישאר ערה הפעם, וכולם סביבי גם היו. הקולות שלהם התחילו להתעמעם ולהתערבב. אבל למזלי, הגענו לאוהל.
הם השכיבו אותי על המיטה שבה הייתי קודם. רוב השותפים הישנים שלי לאוהל כבר לא היו שם, אבל זה שהיה ער בבוקר היה שם ובהה בנו בפליאה. לא נראה לי שיש להם הרבה פעילות במחנה בדרך כלל.
שמחתי שלא התעלפתי. כולם נשארו סביבי ועזרו לי להישאר ערה. ראיתי את אריאנה באה בריצה. ניק נעמד בתנוחה מגוננת.
“תן לה לעבור" אמרתי. אני חושבת שאמרתי, לפחות.
לפני שדופן האוהל נסגרה הספקתי לראות את ליאו מביט. העיניים שלנו נפגשו לרגע. חייכתי כשראיתי את הדאגה והאשמה בעינייו הכחולות.