שמיים פרק 13

פרק 13

אני אדלג על היום הבא שכלל בעיקר שינה, תרופות ומאבק להשאיר בחוץ את כולם חוץ מאריאנה, ניק וג'ייד בחוץ. גם אין טעם להתחיל מהתדרוך שעברנו. באופן כללי, קמים בשמונה וכל אחד עובד במקום שמוגדר לו באותו יום, חוץ מאלא שעוד לא חגגו 10 (כולל ג'ייד) והם הולכים לבית הספר המאולתר שלהם. אני וניק עבדנו לרוב במכבסה יחד, ולפעמים הוא נשלח לניקיונות ואני לעזור לאריאנה, האחות. מצא חן בעיניי שאת כל התפקידים ממלאים בנים ובנות ללא כל הבדל. באחת עשרה, שתיים ושבע כל יום היינו אוכלים באוהל המזנון.
שמתי לב שכמעט כולם היו בטווח הגילאים בין 11 ל- 18 או בין 5 ל -8. היו שש קטנים יותר ורק 3 גדולים, כולל אריאנה. אמרו לי שזה כי רוב אלה שבורחים הם ילדים בגיל הזה, לרוב עם אחים קטנים. בסך הכל היו במחנה בערך 65 אנשים. לא הייתה חסרה עבודה, אבל גם לא היו חסרים אנשים לבצע אותה. גם לא היו חסרים כדי לבהות בנו בחשדנות בכל מקום שהיינו. דניאל לא הגזים בנוגע לשמירה, אבל כשהוא אמר שישמרו עלינו, לא הבנתי שלזה הוא התכוון. הדבר היחידה שהיה מוזר הוא, שכל אוהל היה הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה מבחוץ. תארתי לעצמי שזה קשור לבד הירוק שממנו האוהלים היו עשויים, שלא זיהיתי.
כל אותו זמן ליאו עשה כמיטב יכולתו להתחמק מאיתנו, ולי לא היו תלונות. מצד שני התחברתי עם אריאנה ועם עוד נערה בשם רואן. ניק מצא לו כמה חברים משלו, רון היה אחד מהם. ג'ייד הייתה משחקת עם עוד בנות בגיל שלה הרבה. כמובן הייתי שמחה, אבל גם קצת מודאגת. לילדות יש נטייה לספר סודות לחברות שלהן.
האמת שגם התחברנו עם דניאל ווונסה. מתברר שהם באמת נחמדים. 'עוזרים' זה כמו מנהלים, אבל לא הייתה להם הרבה סמכות. בשביל מנהלים של מחנה גדול, הם לא התבודדו כמעט בכלל. הם עבדו איתנו ואכלו איתנו. התפקיד היחיד שלהם בתור מנהלים (או עוזרים, כמו שהם קוראים לעצמם) היה שמירה על הסדר: שפטו בוויכוחים רציניים, הפסיקו קטטות, דברים כאלה.
כל הימים עברו בערך אותו דבר. לא ידעתי מה נעשה בהמשך, אבל כרגע היה לי טוב. חוץ מדבר אחד. הסיוטים. כמעט כל לילה הייתי מתעוררת בצרחות. זה כמעט הרגיש כמו כאב פיזי. בהתחלה כולם היו נבהלו נורא, אבל אחרי כמה פעמים הם כבר התרגלו. אבל אני חושבת שזאת הסיבה המרכזית שהרוב עוד התייחסו אלי בחשדנות יותר מלניק וג'ייד. לפחות אף אחד לא חשד שאני וניק לא אחים.
בגלל שכל הימים היו אותו דבר, אני אתחיל מהאירוע החשוב הבא. יותר כמו סידרת אירועים. או קיי, אולי חלק היו חשובים רק לי, ועדיין…
הייתי אחרונה בתורנות הניקיון. עשיתי סיבוב אחרון לפני ארוחת הערב. מארוחת הערב יש זמן חופשי עד תשע, אז מחשיך והולכים לישון. הגעתי למקום במחנה שמעולם לא הייתי בו. זה באמת מחנה גדול. פתאום שמעתי משהו. צעדים, נשימות, ועוד משהו שזיהיתי רק במעומעם. פשוט קולות של חיים. כולם היו צריכים כבר להיות באוהל המזנון, אז התקרבתי כדי להגיד למי שזה לא יהיה ללכת לאכול. אני אוהבת להקפיץ אנשים אז נכנסתי בשקט עד כמה שיכולתי.
האוהל היה ריק לחלוטין, דבר מפליא ביותר. הוא ישב על הרצפה בפינה עם הצד אלי. זיהיתי את התסרוקת הפועה של דניאל. התקרבתי בשקט עוד צעד וראיתי שהוא מחזיק משהו. ספר. קפאתי בתדהמה. לא ראיתי אף ספר מאז שהגעתי וכאן, ותאמינו לי, חיפשתי. גם בבית הספר לא למדו עם ספרים.
התקרבתי עוד צעד. כנראה הוא היה ממש שקוע בספר, כי הוא לא שם לב. לא יכולתי יותר.
“זה ספר?” דרשתי לדעת. “אתה קורא?!” הנחתי שאף אחד לא יכול לקרוא, כי אין ספרים.
הוא הרים מבט מופתע. הוא חייך כשראה שזאת אני.
“תפסת אותי. אני אוהב לקחת כמה ספרים בכל פעם שצריך לרדת לארץ. מה שלא תגידו על הארציים, ויש הרבה מה להגיד, הם כותבים ספרים טובים".
לא רציתי לדעת מה הכוונה ב'לקחת'. הם הסבירו לי פעם שתמיד כשיש פינוי הם מארגנים הסחה ורצים. כמעט אף פעם לא תופסים מישהו. “יש לך ספרים?” שאלתי בכמיהה.
“כן" ענה. “די הרבה בעצם. בבקשה אל תספרי לאף אחד. זה די אסור. אפשר לומר שזו חולשה שלי".
“בתנאי אחד" התקרבתי בחיוך. “גם אני רוצה לקרוא בהם".
הוא חייך אלי חזרה והושיט לי ספר מערמה שלא ראיתי קודם.
“לא כדי שנלך לאכול קודם?” שאל.
הרהרתי לרגע בשקט ואז חייכתי, התיישבתי לידו והתחלתי לקרוא.