שמיים פרק 16

פרק 16

“למה… למה סיפרת לי את זה?” לחשתי אחרי כמה דקות של שקט. כבר פסלתי כל אפשרות שהוא משקר, כי הוא הרי שמע אותי בורחת ביום שלישי. אבל כל כך לא רציתי להאמין לו, לפחות לא לחלק של דניאל בכל זה.
“משתי סיבות" אמר. “הראשונה, אני חושב שזה מחסה את החוב שלי. השנייה… טוב, ראיתי שאת ודניאל די קורבים. אני חושב שהוא מחבב אותך באמת ובתמים ואחותו מקנאה. אם תמשיכו להתראות… טוב, אני חושב שהמצב רק יהפוך למסוכן יותר לך, לניק ואפילו לג'ייד". אמר, מסמיק מעט.
“למה חיכית כל כך הרבה זמן עד שסיפרת לי?”
“ניסיתי לגייס אומץ. זה נראה כאילו היית חונקת אותי אם היתי מתקרב אלייך עד לטווח ראייה" ענה.
“שקלתי את זה" אישרתי. “אבל אני מניחה שזה סגר את החוב. תודה.”
לרגע מביך אחד שנינו שתקנו.
“טוב, אז מה הקטע של הצעקות בבוקר?”
“להתראות ליאו". התחלתי ללכת לכיוון המחנה, מחייכת לעצמי, וכמעט יכולתי לשמוע אותו מחייך לעצמו. תמיד נחמד כשמכירים חבר חדש.

ניסיתי לחשוב מה לעשות עם המידע החדש. הדילמה הגדולה הייתה אם לספר לניק. הנחתי שאין לי ברירה, אבל ממש לא רציתי. זה בטח ידעיג אותו עוד יותר ממה שהוא כבר, ולא ידעתי אם זה הכרחי בשלב הזה. כאילו, אני עוד לא בטוחה לגמרי, אולי כל הסיפור הזה הוא אי הבנה אחת גדולה.
אפילו אני לא האמנתי לעצמי.
בדיוק אז נכנס ניק לאוהל.
“היי" אמר.
“ה- היי" גימגמתי. חשבתי שיהיו לי כמה שעות להגיעה להחלטה, לא כמה שניות.
“את בסדר?” שאל. “רגע, את לא אמורה להיות בתורנות כביסה?”
קפצתי. “אוי, נכון!” התחלתי ללכת לפתח האוהל בתחושת הקלה רצינית ביותר.
“את בטוחה שאת מרגישה טוב?” שאל בדאגה.
“כ- כן. אני חייבת לרוץ" עניתי.
אבל אף פעם לא הגעתי חזרה לנהר. כי מישהו חיכה מחוץ לאוהל.
“כריס?” אמר רון, מופתע בעליל.
“רון?” עניתי, מופתעת לא פחות.
“טוב, אני לא יודע מה את עושה כאן, אבל יופי שאת פה" התאשת.
“למה? משהו קרה?”
“זאת- זאת ג'ייד".

לאחר פחות מדקה, אני וניק ישבנו למרגלות המיטה של גייד בחדר החולים. היא שוב הייתה עם מכונת הנשימה והתנשמה בכבדות. אריאנה אמרה שהיא לא יודעת מה זה ולכן מפחדת לעשות כל דבר. אבל לניק הייתה תאורייה, שכמובן לא יכולנו לספר לאף אחד.
הוא חושב שבשמיים התפתח וירוס שלא התפתח בארץ, ושמיימים חסינים אליו כי הוא תמיד באוויר. אבל מה שלא יכולנו לספר לאף אחד זה שג'ייד ארצית. זה בטח יביא לה מוות יותר מהיר מהמחלה. אבל מה כן לעשות, לא ידענו. הכי הרבה שיכולנו לעשות זה לתת לאריאנה להזריק לה תרופות מורידות חום ומקלות נשימה, אבל לא היה לה הרבה זמן.
לא ידעתי מה אני אעשה אם היא תמות. היא הייתה כמו אחות קטנה בשבילי. אהבתי אותה כל כך שלא יכולתי לתאר את זה. לראות אותה ככה גרם לי להרגיש כאילו הלב שלי יתפוצץ כל רגע. היא מלאת חיים וחיונית ומקסימה ומבריקה ושמחה וחיובית. כמעט לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי שהיא כל כך חיוורת , שקטה ודוממת.
בשלב מסויים ליאו הצתרף אלינו. מסתבר שהם היו ידידים כבר כמעט מאז שהגענו לכאן, למרות שההבדל ביניהם הוא של 3 שנים, עכשיו אחרי היומהולדת שלה, שהיה לפני בערך שבוע. למרות זאת בקושי התאפקתי לא להעיף אותו. למזלו, ניק לא ידע מי הוא, כי אני לא בטוחה שגם הוא התגבר על הרצון שלו לחנוק את מי שחטף אותי.
לבסוף אריאנה גירשה אותנו. היא אמרה לנו ללכת לישון, אבל לא נראה לי שהיא באמת חשבה שנעשה את זה.
בדרך לאוהל שלנו ניתקלנו בוונסה ודניאל. דניאל חיבק אותי חיבוק ידידותי, ואני קלטתי את ניק מתכווץ מאחוריו. התפאקתי לא להביט בוונסה בזעם.
“אנחנו בדרך להתייעץ עם אריאנה. אולי נוכל לעזור" אמרה וונסה.
“תהיו הראשונים לדעת אם נעלה על משהו" אמר דניאל.
הנהנו והמשכנו ללכת.