שמיים פרק 3

פרק 3

אני נשבעת שהמחשבה הראשונה שלי היא שאנחנו נחטפים על ידי חייזרים. המטוס עצר באמצע התעופה והיה אפוף בעשן כחול דליל. קריאות בהלה נשמעו מכל המטוס ובלעו בקלות את ההרגעות שהטייס השמיע. אבל זה הפך יותר ויותר מוזר. ניק לא נראה מופתע בכלל. מודאג- בהחלט. מפוחד- לחלוטין. אבל מופתע- לא. לעומת זאת, אני הייתי בהיסטריה מוחלטת (מסיבות מובנות). התחלתי להבין חלק ממה שניק אמר וממש לא רציתי להמשיך.
"ניק, מה קורה?"
הוא נראה מופתע, כאילו שכח שאני שם. ואז הוא נראה… אשם. אשם מאוד. "אל תדאגי, אנחנו לא ניפול". הוא נאנח. “זה הכל אשמתי…”
"למה-"
ובשלב הזה התחיל לזוז שוב. אבל לא קדימה. או אחורה. גם לא למטה. הוא התחיל לעלות.
הילדה מהצד השני שלי התחילה לבכות. היא היתה בת שבע בערך. השיער שלה היה חום מתולתל והיא לבשה סוודר ירוק. פניתי אליה וניסיתי להרגיע אותה. האמת שניסיתי להרגיע קצת גם את עצמי.
"היי, מה קורה?"
"זאת הפעם הראשונה שאני טסה לבד. ואני הולכת למות בלי לראות את אמא או אבא או אחי… " היא המשיכה להתייפח. הרגשתי צביטה קטנה בלב. משפחה שמחה ושלמה. אני אפילו לא יודעת אם ההורים שלי חיים.
"איך קוראים לך?"
"ג'ייד. אני בת תשע. מי את?" היא התנשמה וניגבה את העיניים שלה. אני מניחה שמצבים מלחיצים כמו מטוס שמתחיל פתאום להתרומם באמצע קרן כחולה מקרב אנשים. חוץ מזה ניק לא עזר, ואני הייתי צריכה מישהו שיפחית קצת את הלחץ שלי.
"קוראים לי כריס. זה קיצור לכריסטי, אבל אני שונאת את השם שלי, אז רק כריס. אני בת 16".
"מי זה?" היא הצביעה על ניק. "זה אח שלך?"
חייכתי חיוך קטן. לא יודעת למה, אבל כולם תמיד חושבים שאנחנו אחים. "אנחנו גרים בבית יתומים. הוא החבר הכי טוב שלי, אבל אנחנו כמו אחים. קוראים לו ניק".
העיניים שלה התרחבו בהפתעה. "אני ממש מצטערת. לא ידעתי".
"זה בסדר. אף פעם לא הכרתי את ההורים שלי. פשוט נטשו אותי על יד דלת של מישהו כשהייתי בת חצי שנה. האנשים העבירו אותי לבית היתומים. מאז ועד עכשיו המנהל, טים, היה כמו אבא בשבילי".
"בכול אופן, מה קורה עם ניק? הוא מתנהג מוזר".
הנדתי בראשי. "הלוואי שידעתי. הוא התנהג בצורה מוזרה מאז הבוקר. של אתמול, אני מניחה. עכשיו ארבע לפנות בוקר. למעשה הוא זה שקנה את הכרטיסים. הטיסה הזאת היא מתנת היום הולדת שלי".
"אוי, ביום ההולדת שלך? מסכנה".
"למעשה יום ההולדת היה אתמול". חייכתי.
נראה שניק התעשת.
"טוב כריס, תיצמדי אלי והכול יהיה בסדר". הוא לקח נשימה עמוקה.
"ניק למה אתה מתכוון? לאן אנחנו הולכים? ולמה? ומה החלק שלך בכל זה?"
"אין זמן, אנחנו נגיע כל שנייה. אבל תקשיבי לי, אל תדברי ואולי… לא יודע".
"אני? מה עם כל שאר האנשים?"
הוא עצם עיניים ועיסה את הרכות שלו. ואז הוא פקח עיניים ונראה עצוב. הוא אמר בקול רך "אין להם תקווה".
הייתי מבולבלת נורא, אבל לא נעלם ממני שהוא לא אמר מה יקרה לו.
"טוב, אני אקשיב לך אבל אני לוקחת את ג'ייד איתי" רק עכשיו שמתי לב שהיא כנראה שמעה כל מילה.
"מה- מי זאת ג'ייד?"
הצבעתי על ג'ייד. צדקתי, היא שמעה הכול ועכשיו היא בהתה בניק. ידעתי שניק לא יגיד לא. הוא נורא אוהב ילדים.
"לא". ו- טעיתי. וואו, זה היה זמן רע לטעות. אבל הייתי עצבנית מספיק מהבלבול וכל התופעות המוזרות האלה מסביב וכל זה התחיל להימאס לי.
"תראה, זה היה היום הכי גרוע בחיים שלי. זה היה יכול להיות טיול נחמד, אבל אתה מתנהג מוזר, המטוס נגרר באיזה קרן כחולה, אתה אומר דברים שרק מבלבלים אותי יותר, למרות שנראה שאתה יודע על מה אתה מדבר, מה שרומז על זה ששמרת ממני סוד ענק, וכולנו עומדים למות. נמאס לי להיות חסרת אונים. ג'ייד באה איתי או שאני לא אקשיב לך."
"את לא-"
"או, אני כן. ואתה יודע את זה".
הוא שקל את זה לרגע. "בסדר, היא יכולה לבוא. אבל אתן שתיכן צריכות להקשיב לי כל הזמן ולעשות מה שאני אומר. ושהיא לא תדבר אלה אם כן אני אומר לה, ברור?"
ג'ייד הנהנה ואני חייכתי בשביעות רצון. ואז השמיים נעלמו.