שמיים פרק 4

פרק 4

בהתחלה ראיתי מתכת. פשוט שכבה של איזו מתכת לבנה כלשהי. אחר כך נכנסנו לבניין שנראה כמו שדה תעופה שרוקן מכל התוכן. הקרן יצאה מהגג ממרחק של כמה קילומטרים למעלה. המשיכה התחילה להיחלש והרצפה התחילה להסגר. כשהרצפה נסגרה הורידה אותם הקרן הכחולה על הרצפה בעדינות ונעלמה. כל אותו הזמן הרעש הנורא במטוס המשיך, עד לנחיתה. ברגע שהמטוס נגע בקרקע, נשמעו רק כמה לחישות פה ושם, וגם זה בקושי.
השקט נמשך כדקה. ואז אנשים במדי צבא לבנים מוזרים נכנסו למטוס בריצה. אחד הסתכל במכשיר קטן שהיה לו ביד ואז ניגש אלי ואמר "בואי איתי בבקשה".
אני, ניק וג'ייד קמנו באותו הזמן. הם עצרו את ניק וג'ייד. זה שניגש אלי (כנראה מפקד היחידה) פנה לניק וג'ייד.
"רק היא".
ניק לחש לו משהו באוזן. המפקד הנהן בפנים רציניות, למרות שנראה קצת מופתע. ויכולתי להישבע שראיתי הקלה בפנים שלו לפני ששוב נאטמו. "בסדר גמור. והקטנה?"
היא נראתה אבודה. ניק מירפק אותי אז הבנתי שאני צריכה לענות. "היא אחותי הקטנה. אני לא אלך לשום מקום בלעדיה".
המפקד נראה מאוד ספקן אבל כנראה קיבל הוראות לא לריב איתי או משהו כי הוא פשוט הסתובב והתחיל ללכת. ניק התחיל לצעוד אחרי הקבוצה אז פשוט עקבתי אחריו וג'ייד צמודה אלי. היא היתה מבועתת אבל הסתירה את זה יפה. אם כבר בחרתי ילדה להציל, זאת היתה החלטה טובה.
המשכנו ללכת בשקט עד שיצאנו מהאולם המתכתי המוזר שהיינו בתוכו. נכנסנו למסדרון לבן רחב ומלא תמונות. הקירות והרצפה היו לבנים, כנראה עשויים משיש. הציורים נראו מאוד יוקרתיים אבל לא זיהיתי אף אחד מהם. לאורך המסדרון היו המון דלתות אבל אפילו לא חלון אחד. היו המון סיבובים והתפצלויות. בסוף המסדרון פנינו סוף סוף ונכנסנו לחדר קטן עם המון פתחי מסדרונות אבל רק דלת ענקית אחת. הבנתי שהם רצו להוביל אותנו החוצה בלי שנראה שום חלק מהבניין, ובלי שנוכל לחזור אחורה.
לפני שהם הספיקו לפתוח את הדלתות, ניק עצר אותי ואת ג'ייד ופנה אל המלווים שלנו.
"גרנו בארץ הרבה זמן. אנחנו נצטרך מסכות".
"כולכם?"
"כן"
"בסדר גמור. 3, לך".
אחד מהחיילים נכנס באחת הדלתות הרבות שהיו שם, לבד.
הלכנו די הרבה ומאוד רציתי לשבת אבל לא היו שם שום כיסאות, ולא רציתי לשבת על הרצפה. מי שאנשי השמיים האלה לא יהיו, לא רציתי שהם יחשבו שאני חלשה. גם ג'ייד (שעכשיו הייתה אחותי הקטנה) נראתה תשושה אבל גם היא לא התיישבה.
עברו חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה והוא לא חזר. ניסיתי לקבל תמיכה מניק אבל הוא היה שקט ומרוחק. לא יכולתי בשום אופן לפענח את הבעת הפנים שלו. זה דיכא אותי. לא הייתי רגילה לזה. אם היה משהו שידעתי הוא שניק תמיד יהיה שם בשבילי. כשאנחנו גרים בית יתומים זה אומר הרבה. הייתי מתוסכלת כל כך שרציתי לבכות. אבל המצב שלי לא היה הכי גרוע. ג'ייד נראתה כאילו היא עומדת להיכנס לפאניקה ולהתעלף באותו הזמן. כמעט שכחתי שהיא רק ילדה בת שמונה עם משפחה שאמורה לפגוש אותה בסוף הטיסה. בנוסף לכל היא גם הייתה תשושה. הרמתי אותה בידיים שלי והידקתי אותה אלי. למזלי היא הייתה מאוד קלה. חוץ מזה, אסור להם לחשוד שאנחנו לא אחיות. התחלתי ללחוש לה מילות הרגעה באוזן.
"יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. אני לא אתן להם לפגוע בך".
היא חיבקה את הצוואר שלי וידעתי שהיא נורא משתדלת לא לבכות. היא באמת לא בכתה. זאת הילדה הכי חזקה שראיתי, חשבתי. כולל בנות בגיל שלי.
אחרי כחצי שעה החייל חזר עם מסכות מוזרות בצבע לבן. הן נראה כמו כיסויי פה של רופאים אבל יותר נפוחים. הם היו כבדים ולא נוחים בכלל אבל לא אמרתי כלום. יצאנו מתוך הבניין.
השמיים היו שחורים לחלוטין. הרצפה היתה עשויה מחומר לבן כלשהו. התחושה הייתה מוזרה. למרות שנשמנו רגיל עם המסכות, ושהטמפרטורה היתה בסדר, התחושה הייתה שונה משהו מהתחושה על הארץ. לא יודעת במה. פשוט שונה.
אחרי כמה דקות של הליכה עלינו על מן מכונית לבנה שלא נגעה ברצפה. לא ראיתי שום כביש, אבל נראה שהמלווים שלנו מכירים את הדרך. נסענו רק כמה דקות. בדרך ראיתי הרבה בניינים מוזרים. האבן שממנה הם היו עשויים הייתה לבנה לחלוטין, לא מלט צבוע כמו בבתים רגילים.
לא נסענו הרבה זמן, אולי עשר דקות, והגענו לבניין מרובע גדול ו- כמובן- לבן. הם נעצרו והכניסו אותנו למבנה, שהתגלה ככלא. כל הדלתות היו עשויות ברזל והיה רק פתח אחד בגובה העיניים.
הם הכניסו אותי ואת ג'ייד לדלת אחת ואת ניק לאחרת, ואמרו שהם יחזרו מחר. ואז הם עזבו.