שמיים פרק 5

פרק 5

אני לא אשקר, הייתי גמורה. התכווצתי בפינה והייתי מזועזעת מדי בשבי לבכות. הורדנו את המסכות כשנכנסנו לכלא אבל הרגשתי שאני עדיין צריכה אותה. לא יכולתי כמעט לנשום. ג'ייד התכרבלה לידי והתייפחה. ניסיתי לקום בעדינות בלי לפגוע בג'ייד. רציתי לנסות שוב את המזל שלי עם ניק.
נגשתי לחלון הקטן (נדמה לי שקוראים לו צוהר), וקראתי לניק.
"שקט, הם שומעים את הכול".
"מה זה אפילו אומר? אני מפחדת, ניק".
"אני יודע כריס. הכול יהיה בסדר, אני מבטיח. אני באמת לא יכול להגיד יותר" שמעתי אנחה. "אני מצטער שאתן צריכות לעבור את זה כריס. זה באמת לא תלוי בי, ואני באמת לא יכול להגיד יותר. תצטרכו להיות אמיצות. אני אעשה מה שאני יכול".
הנהנתי, בלי לחשוב על זה שהוא לא רואה אותי. "אני- אנחנו מבטיחות, ניק" קיוויתי שאם הם באמת מקשיבים, הם לא ישימו לב למעידה שלי. ניק היה הרבה יותר טוב בזה ממני. לא הייתי בטוח למה, אבל הבנתי שאני צריכה שיחשבו שאנחנו אחיות. חזרתי להתכרבל ליד ג'ייד. היא נרדמה לאחר כמה דקות, ואני אחריה.

בבוקר (או במה שחשבתי שהיה בוקר) התעוררנו לצליל המקסים של אחד החיילים שצועק "תתעוררו! אנחנו יוצאים!"
העיניים של ג'ייד היו אדומות ונפוחות. הוציאו אותנו מהתאים והביאו לנו את המסכות. בזמן ששמנו אותם, לחשתי לניק: "לאן אנחנו הולכים?"
להפתעתי הוא לחש לי חזרה. "אם קצת מזל, לא לאן שאני חושב שאנחנו הולכים".
האמת שממש נמאס לי מתשובות שרק מבלבלות אותי יותר, אבל לא יכולתי לעשות כלום בנוגע לזה עכשיו. אז למרות התסכול, סיימתי לשים את המסכה שלי, חיבקתי את ג'ייד ביד אחת והמשכתי ללכת.
שוב נכנסנו למכונית המרחפת. הפעם היו המון אנשים ב… לא בטוחה איך לקרוא לזה. מדרכה? כביש? רחוב? בכול אופן, היו הרבה אנשים מחוץ לבית. עדיין לא הבנתי איך הם יודעים איפה לנסוע ואיפה לא. הפעם הנסיעה הייתה ארוכה. כל כך ארוכה שג'ייד נרדמה עלי שוב. אני נשענתי על ניק אבל לא נרדמתי. זה היה מאוד נעים. למעשה, זה היה נעים כל כך שכמעט בכיתי שוב. לא הייתה לי משפחה, וניק היה הבן אדם הכי קרוב אלי בעולם, והרג אותי לראות אותו ככה, מרוחק וקר.
בסופו של דבר הגענו. המקום נראה כמו תחנת משטרה. הבניין היה, כמו הכול שם, לבן. היה לו דלתות שחורות בכניסה וסמל זהה לסמל שעל המדים של החיילים מעליהן. הסמל נראה כמו כתר מעל הסימן הזה שמסמל נשים. נו, העיגול עם הפלוס.
יצאנו מהמכונית. הפעם היו לנו שלושה מלווים, לא חמישה. אחד נכנס פנימה, לא שאמרו לנו למה, כמובן. ניק התכופף ללחוש לי ולג'ייד.
"תהיו מוכנות ותרגישו חופשיות לעזור". מובן לחלוטין. לא!
ללא שום הזהרה מוקדמת (למרות שאני מניחה שאנחנו הוזהרנו), הוא הפיל את שני השומרים במעיין תנועת קרטה.
"למכונית! עכשיו עכשיו עכשיו!"
נכנסתי במושב הנוסע וג'ייד מאחור. ניק נכנס למושב הנהג. אף אחד מאיתנו לא תרח לחגור. הוא הסתובב אלי ונתן לי את הטלפון שלו.
"תחזיקי את זה ליד האוזן".
פתחתי אותו ושמתי ליד האוזן הימנית. "למה? ובלי 'זה ארוך מדי', או 'אין זמן עכשיו'"
"כי יש לך שבב מעקב במוח" הוא ענה לי בקוצר רוח. "הטלפון ישבש את האיתות, לפחות זמנית. הם עוד יכולים להתביית עליך, אבל זה יהיה קשה יותר. אני אסביר לך יותר כשנגיע לשם".
הנחתי שאין טעם לשאול. בזמן הנסיעה הוא מלמל "בבקשה שזה יהיה שם, בבקשה שזה יהיה שם, בבקשה…"
נסענו די הרבה זמן בשקט. ניק נסע במהירות מטורפת, משהו שהיה ממש לא אופייני לו. ג'ייד הייתה כל כך שקטה שחשבתי שהיא נרדמה שוב, אבל כשהסתכלתי היא פשוט ישבה בשקט. אני מניחה שכולנו היינו עדיין בהלם. אפילו ניק, שנראה שיודע בדיוק מה קורה ומה לעשות.
עברנו ערים (לפחות הנחתי שהם ערים. הכול פה לבן, לעזאזל!), שממות, אפילו הרים. אחרי כמה שעות עצרנו. היינו על גבול יער. העצים, לפחות זה, היו חומים וירוקים.
ניק פנה אלי. הוא נראה אשם. שוב.
"אני מצטער. זה הולך לכאוב…"
"מה-"
ואז התעלפתי. אה כן, בגלל שהוא נתן לי אגרוף בראש. לפחות הספקתי לראות את ג'ייד מתנפלת עליו. וואו, אני מתחילה ממש לחבב את הילדה הזאת.