שמיים פרק 9

פרק 9

למזלי התעוררתי בהדרגה, כי אחרת כנראה הייתי מדברת וזה היה הסוף שלי. כי כבר לא הייתי ביער. מישהו נשא אותי בידיים ומולי ראתי עוד מישהו. מיהרתי לסגור את העין החצי פתוחה שלי. רק אחרי כמה שניות ממש התחלתי לשמוע את הדיבורים. מסתבר שהחוטף שלי והרגליים שלפני היו באמצע שיחה. אולי אפילו ריב. רק אחרי עוד כמה שניות הצלחתי להבין מה הם אמרו.
"… פירות, החלטת שהדבר הכי בטוח יהיה לחטוף אותה?!" כמעט צעק כל נשי.
"נלחצתי! לא התכוונתי לחטוף אותה. היא פשוט עמדה לגלות אותי. חוץ מזה, היא בטח מרגלת. מה עוד מישהו יכול לעשות באמצע היער" אמר כל גברי מעל הראש שלי. החוטף שלי נשמע די צעיר. צעיר יותר מניק בוודאי, אולי אפילו קצת יותר צעיר ממני.
"היא נראת לך כמו מרגלת? אולי היא גם פליטה! אולי היא חיפשה אותנו, אלוהים ישמור!" קרא שוב הקול הנשי. היא נשמעה בערך בגיל שלי. נלחמתי להישאר ערה.
"תרגעי, ווני. אם היא מרגלת, אז תפסנו אותה. אם היא פליטה, אז לפחות היא עכשיו כאן. אי אפשר להחזיר לאחור את מה שקרה נכון? לא שזה מצדיק את זה, ליאו." אמר עוד קול גברי. הוא נשמע בערך בגיל של ניק.
"ומה אם היו איתה אחרים? מה אם הם יחפשו אותה ויכעסו? כבר איבדנו מספיק למשטר" ענה הקול הנשי. ווני הזאת.
"אז נתפוס גם אותם". כמעט פערתי עיניים בהפתעה ופחד אבל עצרתי ברגע הנכון. לא את ג'ייד וניק. הראש שלי פעם.
"פשוט תביא אותה לאריאנה. אבל אנחנו נדבר על זה האחר כך" נאנחה ווני. נרגעתי. לא נראה לי שמישהו מהם רוצה לתקוף מישהו. טוב, חוץ מהחוטף שלי, ליאו.
"בסדר. ביי ווני, דניאל" נכנע ליאו. מזה הבנתי שבאיזשהי דרך הם האחראים עליו.
החוטף שלי התחיל שוב ללכת. הראשתי את הראש שלי פועם בכל צעד שלו. תהיתי מי זאת אריאנה. קיוויתי שיש לה תרופה נגד הקאות, לפחות. ומקום לישון.
אחרי כמה דקות הגענו. לפחות תיארתי לעצמי שהגענו, כי פתאום שמעתי "אוי ואבוי! מה כבר הספקת לעשות ליאו?! עוד לא שבע!" קרא קול נשי, דיי מבוגר.
"כן, אז תרגיעי את הטונים, כי אחרת תעירי את כל המחנה, אריאנה" רטן ליאו.
"אוי ליאו" נאנחה אריאנה. "טוב, תכניס אותה". היה הורג אותה להגיד לאן הוא מכניס אותי? לפחות אני יודעת שעוד לפני שבע. זה אומר שג'ייד וניק כנראה עוד לא התעוררו.
החוטף שלי התכופף והרגשתי בד משתפשף לי בזרוע. תארתי לעצמי שזה אוהל. הוא הוריד אותי על משהו שהרגיש יותר כמו בד מתוח ממיטה ממש. אבל לפחות כבר עבר לי החשק להקיא. כמעט. מצד שני הפעימות גברו וההכרה שלי הבליחה לכמה רגעים.
"…עשית לה?" אמרה אריאנה.
"בוא רק נגיד שסביר שיש לה זעזוע מוח" אמר ליאו, בטון שנשמע כאילו מחייך. רציתי לחנוק אותו.
"לך תנסה לישון, ליאו. גרמת מספיק נזק לשבוע לפחות". כמעט יכולתי לשמוע את העיניים שלה מתגלגלות.
לא הצלחתי להחניק אנחת כאב. היה רגע של שקט שבו תארתי לעצמי ששניהם בהו בי.
"כדי שתלך ליאו", אמרה אריאנה. "היא עומדת להתעורר".