׳מעורבים׳- פרק 1 ׳מקום חדש לשהות בו׳

״אני לא חושב שפנימייה זה מקום טוב להסתתר בו״ אמרתי כשעמדנו עם התיקים בכניסה לפנימייה.
״זה מקום מעולה״ אמר אדם פתוח את השער וגורם לי ולסקאי לבוא אחריו.
״מה את אומרת סקאי? לא אמרת כלום מאז ההחלטה״ אמרתי מנסה לשכנע אותה שתהיה בצד שלי, למרות שבחבורה הקטנה שלנו אין מקום לכל כך הרבה צדדים, אנחנו שלושה, אנחנו צריכים להיות מאוחדים.
״לא יודעת, יש הגיון בדבריו של אדם״ אמרה והביטה בי במבט מתנצל ״מצטערת לוקאס… זה פשוט הרבה יותר קל להסביר את זה, למה אנחנו לבד, למה אנחנו נודדים.״ אמרה מביטה בי מקווה שאבין אותה
״כן! אבל אתן לא חושבים על מה יקרה עם מישהו יגלה בטעות או אפילו רק יחשוד…שמועות מתפשטות במהירות, כולם מרכלים על כולם, זה מקום קטן״ אמרתי
״וזו בדיוק הסיבה שזה מושלם, אם קוראת טעות אחת אנחנו יכולים לטפל בזה״ אמר אדם.
״מה שתגידו״ אמרתי ונכנסתי אחריהם למבנה, אדם הוא הגדול מבינינו לכן רב ההחלטות שמתקבלות הן לפיו, אין לי כמעט זכות דיבור, הוא מרגיש שהוא אחראי עלינו, מרגיש שהוא הקובע, לפעמים הוא מתנהג בכזו פזיזות שזה משגע, רק בגללו ימצאו אותנו.
נכנסו לחדר שכתוב עליו ׳מזכירות׳
אדם התיישב מול המזכירה, מסביר לה שאנחנו התלמידים החדשים, היא נתנה לו כמה דפים ושני מפתחות לחדרים ונפרדה. מאיתנו בחיוך.
״אוקיי אז אני ולוקאס בחדר 245, את בחדר 309 ויש לך שותפה״ אמר
״אוי נו באמת, שותפה? ברצינות אדם?״ שאלה סקאי וחטפה ממנו את המפתח.
״מסכנה״ אמרתי וסקאי הנהנה ״התכוונתי לשותפה שלך״ אדם צחק וסקאי נעצה בי מבט כועס, לוקחת את הדף של מערכת השעות והחדרים ומתקדמת במעלה המדרגות לכיוון החדר שלה.
״בוא״ אמר אדם והלכתי אחריו לכיוון החדר שלנו, הוא פתח את החדר, לא ידעתי למה לצפות אז לא ידעתי אם אני אמור לשמוח או להתאכזב, החדר היה קטן, שתי מיטות זו מול זו, דלת שמובילה לחדר אמבטיה קטן ועוד דלת שחושפת ארון קטן בעל שלושה מדפים ומגירה.
הדבר היחיד שהפך את החדר לחביב בעיניי היה החלון, חלון גדול מהגודל הממוצע שמשקיף לחצר, שיערתי שהייתה הפסקה כי הרבה תלמידים היו בחוץ.
כשאדם הציע את הרעיון שנעבור לפנימייה התנגדתי, פנימייה זה מקום קטן, קטן מידי.
מקומות קטנים תמיד הביאו עלינו צרות, או שחושדים בנו, או שמגלים אותנו והדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שימצאו אותנו.
אדם חושב שמקום קטן זה יתרון, פחות אנשים, לדעתי זה שטויות.
בלי קשר לזה, אני לא אוהב להיות תלוי במסגרות, קובעים לך מתי לאכול, מתי לישון, לאן אסור לך לצאת, לאן מותר לך, זה מציק לי, אני אוהב חופשיות, אוהב להיות תלוי אך ורק בעצמי, או באדם או בסקאי.
הסתכלתי על מתג האור וגרמתי לנורות בחדר להידלק ולהיכבה שוב ושוב.
״אתה מוכן להפסיק?״ שאל אדם, לגמרי שכחתי שגם הוא בחדר.
״מצטער״ אמרתי, שוב זה קרה לי, שוב שקעתי במחשבות, וגם אדם שם לב לכך.
״אתה חייב להפסיק עם זה, זה מסיח את דעתך מדברים חשובים״
יכולתי לחשוב על מיליון סיבות לענות לו, לריב איתו, להגן על עצמי, להגיד שזו לא אשמתי, שאני לא אשם!
״אני יוצא לעשות סיבוב״ אמרתי
״תלמד לשלוט בעצמך לוקאס״ לא עניתי ״תזכור את החוקים״
״זוכר״ אמרתי, את החוקים האלו אי אפשר, ובהחלט אסור לשכוח.