4 רוחות – פרק 2

זה לא יכול להיות. מה הם כבר יעשו במדבר?
דם זלג מכף רגלי והמשכתי לצעוק. ראיתי את תיאו יוצא מהבית והולך אל עבר הבית של גב\' הומפלוף. הסתכלתי על חלונה של גב\' הומפלוף, וכרגיל היא ישבה על הכורסה המתנדנדת שלה וצפתה בטלוויזיה הקטנה שלה שעדה על עדן החלון. צרחתי לחלונה הצילו. כשסוף סוף היא הסיטה את מבטה מהטלוויזיה והסתכלה עליי היא נראתה מבוהלת. הסתכלתי על עצמי והבנתי למה, שלולית דם הייתה מסביב לרגלי, שערי היה פרוע, ועייני לבטח היו גדולות מבכי. שכנתי רצה לעברי ובידה תיק עזרה ראשונה. היא רצה די מהר ביחס לגילה המבוגר. כשהגיעה אליי נעצרה בבהלה והתחילה לדבר: \"מה קרה? את יודעת מה זה לא משנה, בואי נוציא את שברי הזכוכית ונבוא לביתי, בסדר?\" שאלה אבל בנימת קולה היה משהו שרימז לי שזו הייתה שאלה לא נחוצה. \"מה אם אחי? הוא בסדר?\" שאלתי.
\"כן, הוא מול הטלוויזיה.\"
\"איך בהפסקת חשמל…\"
\"אני צריכה להתרכז, שאלות אח\"כ!\" אמרה. היא טבלה את הפינצטה בחומר שלא זיהיתי מהו כי ראיתי מטושטש, היא תפסה שבר זכוכית והוציאה אותו במהירות. צרחתי כמו שלא צרחתי בעולם! שסיימה להוציא את כל שברי הזכוכית ניקתה את כף רגלי מדם וסחבה אותי עליה אל עבר ביתה.
********
\"תודה.\" אמרתי אחרי שחבשה את רגלי והגישה לי כוס תה חם.
\"אין בעד מה.\" אמרה וקולה היה צרוד יותר מתמיד. היא הייתה בת 71 ושערה הלבן תמיד היה קצר.
\"איך יש לך טלוויזיה בהפסקת חשמל?\" שאלתי אותה.
\"זה טלוויזיה על בטריות, היא לא צריכה חשמל.\"
\"אם כן מבזק חדשות מצמרר,\" אמר השדרן, \"סופת חול מגיעה היישר מהמדבר שבברזיל אל עבר הים. אני מזהיר את כל תושבי עיירת המדבר, תארזו ותצאו אל עבר שדה התעופה אנחנו מחכים לכם פה בברזיל. יום טוב!\" הייתי בהלם. הייתי בטוחה שפי הגיע לברכי מרוב שוק.
\"תארזו את כל החשוב לכם יוצאים עכשיו!\" זעקה גב\' הומפלוף.
אני ואחי רצנו לביתי ולקחנו דבר אחד. תיאו לקח את פסל הארה המכונף מזהב טהור, ואני את שרשרת האיזמרגד שאמי נתנה לי ליום הולדתי.תיאו נתן לי להחזיק את הפסל כי ידיו \"שמאליות\". רצנו בחזרה לבית של גב\' הומפלוף שחיכתה לנו בחוץ. התחלנו לרוץ על כביש הגישה לשדה התעופה. \"אין לך מכונית???\" צעק תיאו.
\"לא.\" ענתה, \"מהר היא אמורה להגיעה כל רגע!\" אבל זה היה מאוחר מדי…
סופת החול הייתה כקילומטר מאחורינו. גל עצום של חול ואבק. הסופה סחפה איתה מכוניות, בתים, רעפי, חנויות ואפילו אנשים.
הכאב היה חזק מדי לא הייתי יכולה להמשיך. \"אני מצטערת!\" צעקתי והתחלתי ללכת יותר לאט. סופת החול השיגה אותי!
חול נכנס לי לעיניים, בשעה שאני מכורבל בצורת כדור מחזיקה את השרשרת ואת הפסל!
רעפים עפו עליי, והרגשתי את התחבושת נופלת מכף רגלי. חול ואבק נכנס לי לחתכים העמוקים, צרחתי. פי התמלא חול. זהו זה הסוף, אני אומרת לעצמי.
ואני בטוחה בזה כשאני מרגישה עצם כבד עשוי מתכת כנראה פוגע במצחי. הכאב חולף ברגע בכל גופי ואני מרגישה איך אני מאבדת הכרה!
אסור לי למות, אני אומרת לעצמי כמה וכמה פעמים אבל אני לא יכולה להמשיך להיות ערה…