רצים

אני הולך ברחוב צדדי, מימיני שדה נטוש, כזה שאפשר למצוא בשולי עיר. משמאל שכונה של בית פרטיים מטופחים עם גינות ודשא.. אני הולך על הכביש, מתרחק מבניין גדול שסביבו התקהלות והתרגשות.
אני מתרחק בצעדים בטוחים ואטיים. לא ממהר להתרחק עוד, אני רחוק מספיק. מימיני השדה הופך לפרדס צפוף וחשוך, רואה צומת גדול מאה מטר לפני. אני עוקף אותה משמאל, נכנס לסמטה קטנה, חותך דרך שטח פתוחה, נמנע מלעבור בצומת המרכזי מדי.
אני זוכר שעשיתי משהו רע שם בבניין, וברחתי, רודפים אחרי? אני חושב שהם זוכרים אותי, עכשיו אני בטוח? בכל רגע משהו מהם יכול לראות אותי ולצעוק, הנה הפושע, תפסו אותו, או משהו כזה..
אדם מתקרב אלי, הוא עדיין רחוק. הלכתי במקביל אליו, מנסה להשאיר אותו במרחק בטוח, אז הוא צועק לי, מנסה לדבר איתי “מה קורה בנאדם?”, ואני חושב שהוא נופף בידו.
"אתה יודע איפה הבניין הגדול שמדברים עליו? יש לי שם פגישה, כמה חברים, אולי שמעת משהו' אדון אפשר לגשת רגע, אדון, אני רק צריך רגע מזמנך”.
עכשיו הייתי בטוח שהוא יודע, אבל האמת, אין לי מושג מה עשיתי שם. אין לי שום זיכרון ברור. מרגיש את האשמה, אך לא זוכר על מה.
הוא לא עוזב אותי, והוא מדבר על בחורה שנמצאת שם, "אולי אתה מכיר?" הוא מדבר על הנערה שלי, ואני נזכר, היא נמצאת בקומה השנייה שם, זה לא טוב בכלל.
אני יודע שזה שיגעון לחזור לשם עכשיו, אבל נראה שבכל מקרה הם לא יתנו לי מנוח. הנה האיש הזה עוקב אחרי, הוא בסוף יצליח לגשת, לומר את שיש לו לומר, דורש את תשומת הלב שלי.
אז החלטתי לחזור, להציל אותה כמו גיבור.
אני רץ לכיוון הבניין על הכביש בדרך לשם אנשים מסתכלים עלי כמו על משוגע, בזים לי, אני חושב, והאשם ממשיך לדפוק.
בפתח הבניין לוכד את מבטי איש אחד. הוא עומד כך שברור לי שהוא לא ייתן לי להיכנס. בעמידה מתגרה הוא לא מוריד ממני את המבט, עיניו חזקות ורעות, והוא צוחק צחוק מעליב. אני צורח, שואג ממש תוך כדי שאני רץ לכיוונו. כשאני מגיע אליו אני דורס אותו, ונכנס לבניין והוא שוכב שם המום וחיוך מוזר על פניו.
במדרגות משמאלי אני רץ למעלה. אף אחד כבר לא מנסה לעצור אותי. כל מי שמתקרב נרתע מיד ממבטי המאיים וכוונתי. בקומה השנייה מצאתי אותה יושבת בחדר קטן ואפור על מיטה, מבטה מרחף בחלל והיא נראית מהופנטת.
לקחתי אותה ביד ורצנו למעטה אל היציאה, היא צמודה אלי, עיניה אוהבות אותי אך נראה שאיננה מבינה.
אנשים עומדים ומסתכלים עלינו, מבוהלים, מתעניינים מתרחש עד מאוד, אך לא מעזים לפנות אלינו.
אנחנו יוצאים אל הרחוב, ורצים ורצים.
בצומת רחוק ונטוש אני עוזב אותה, ממשיך לדרכי, חזרה אל היער ובתיו המעניינים והיא ממשיכה אל עומק הטבע הפרוס מצפון. אנחנו נפרדים בחיבוק גדול והיא לוחשת לי באוזן, “תודה” והולכת לדרכה ללמוד את השיעורים שנכתבו עבורה. אני מעריץ את הקלילות והיופי שבה, מביט בה מתרחקת, ורץ לתוך היער במערב, אל הרפתקה חדשה.