Destroyer of Angels – המשמידה: פרק 2

בן היה בן עשר כשהוריו נהרגו בתאונת דרכים. הוא לעולם לא ישכח את הדפיקה על הדלת, והשוטרים בעלי העיניים הקרות שהודיעו לו שלעולם לא יראה שוב את האנשים היקרים לו מכל. מאז אותו יום הכל נראה לו קצת חסר משמעות. להוריו לא היו אחים, והורי אמו נפטרו עוד לפני שבן נולד. מחוסר ברירה סבו הישיש אסף אותו אל ביתו, ושם הוא גדל. זה לא היה רע, בכלל לא. סבו היה אדם אוהב, ונתן לו הרגשה שהוא רצוי, אבל הוא הרגיש לבד בעולם.
זה היה יום גשום, ובן מעולם לא מיהר הביתה בימים גשומים. למעשה, הוא לא רצה להגיע הביתה בכלל בימים כאלה. הוא התהלך בשקט כשטיפות קרות זולגות על פניו, ידיו בכיסי מעילו השחור. הוא הביט קדימה, אך לא באמת הסתכל על הדרך – נותן לרגליו לקחת אותו לאן שיחפצו. רעמים חזקים נשמעו בשמיים, ובן התכווץ מעט מהרעש המתגלגל ממרחקים.
מחשבותיו רצו קדימה, מבלי הגיון מסוים. הוא חשב על לימודיו בקולג' בעיר, ועל כמה שהוא לא אוהב את ריצ'רד בויל, הוא חשב על עונת הכדורסל שמתחילה עכשיו, ועל כמה שאהב ספורט בילדותו. הוא חשב על שרה צ'סטר, ועל כמה מטומטם הוא יוצא בכל פעם שניסה לדבר איתה..
השמיים התכסו בעננים שחורים שכמעט ולא נתנו לאור השמש לחדור. הגשם התחזק ובן כבר היה רטוב עד לשד עצמותיו. הוא התעורר ממחשבותיו והחל ללכת מהר יותר, על מנת למצוא מקום מסתור עד שיחלוף הגשם.
מרחוק הוא ראה עמדת טלפון ציבורי ישנה. הוא רץ לעברה ונכנס בדיוק כשהגשם התגבר אף יותר. העמדה הייתה גדולה יותר משחשב. הוא הוריד את התיק מגבו ונשם בחוזקה. טיפות משערו נפלו על אפו ולחייו בקרירות. רק עכשיו הוא שם לב שהוא רועד מקור.
הוא חישב את המרחק מהמקום בו הוא נמצא עד ביתו. נשארו לו עוד בערך עשר דקות הליכה, ואם ירוץ יוכל לעשות זאת בשבע דקות. אין לו מה להפסיד, הוא לא יכול להיות רטוב יותר ממה שהוא.
רעש של חריקת בלמים צלצל באזניו, כאב חזק פילח את גופו, ולאחר כמה שניות דממה. הוא נעמד זקוף בעמדת הטלפון הציבורי והקשיב. הוא לא שמע דבר. לא את הגשם, לא ציפורים, לא מכוניות או אופניים מצלצלים. שקט שכאב לו באוזניים.
הוא נשם עמוק ופתח את דלת עמדת הטלפון. הכל שחור. הוא סגר את הדלת ופתח אותה שוב, לא בטוח שעיניו אינן בוגדות בו. לא ייתכן שנהיה עיוור. הוא פתח שוב את הדלת. עדיין שחור. כל כך שחור שהוא פחד לקחת צעד, שמא ייפול אל הכלום שעטף אותו.
"מה קורה פה?" הוא מלמל לעצמו בשקט ככל הניתן, מפחד להפר את הדממה מצד אחד, ומצד שני מייחל לשמוע משהו. כל דבר.
"אין לך מה לדאוג" אמר קול נשי לידו, ובן קפץ בבהלה. השחור גרם לו להאמין שהוא לבד בעולם, הפעם באמת ולא רק בהרגשה.
"מי שם?" הוא שאל, וקולו נשבר. 'כל הכבוד שפן, עכשיו בטוח יקחו אותך ברצינות' הוא חשב לעצמו.
"ממש עוד כמה רגעים תבין הכל" אמר הקול הנשי, והבזק אור גרם לו לעצום את עיניו בחוזקה. הוא הרגיש כאילו הן נשרפות.
כשפקח שוב את עיניו הוא עמד במערה חשוכה, אך הוא הצליח לראות סביבו. אווירה אפלה אפפה את המקום. בן נשם עמוק וכחכח בגרונו, "אני עדיין לא מבין." הוא אמר בשקט, הד קולו מהדהד במרחב הפתוח. רוח קלילה נשבה בין הקירות ובן נרעד מהקור.
על אף שלא התכוון לכך, הוא בלע את רוקו בקול, והחל להתקדם אל תוך המערה, או מחוצה לה. הוא לא היה בטוח לאן.
הוא הרגיש כאילו הוא הולך שעות, ושום דבר לא קורה. הוא כמעט איבד תקווה שימצא את דרכו החוצה, אבל משב הרוח בפניו נסח בו תקווה מחודשת. הוא בטח בכיוון הנכון אם הרוח נושבת כנגדו.
הוא התהלך עוד שעה ארוכה, עד שהגיע למרחב פתוח עצום בגודלו. הוא הסתכל מעלה, אך לא ראה את התקרה. מצדדיו לא היה דבר פרט לקירות אבן. לפניו עמדה דלת אדירה, שלא נתמכה על ידי משהו נראה לעין. "אני בטח משתגע" אמר לעצמו ואפילו הצליח להעלות גיחוך. הוא התיישב ליד אחד הקירות וחשב. 'ירד גשם, רצתי לעמדת טלפון ציבורי, היה שקט, וכשפתחתי את הדלת היה חושך מוחלט.' הוא הצטמרר מהמחשבה על החושך ההוא. 'לאחר מכן שמעתי קול שאומר שתכף אבין הכל, הבזק אור והינה אני בתוך מערה, הולך כבר שעות, מולי יש דלת בגודל של בניין בן שמונה קומות. לא חשוד בכלל' הוא הרהר, 'אולי אני בכלל ישן בבית במיטה שלי, וזה רק חלום?' בן צבט את עצמו, אך שום דבר לא קרה. 'אולי אופניים דרסו אותי על השביל ואני בקומה בבית החולים.' זה חייב להיות ההסבר לכל זה.' הוא חשב.
"אתה לא בכיוון." נשמע הקול הנשי שוב.
בן התרומם על רגליו. 'לא אמרתי שום דבר בקול רם..' הוא חשב, 'ואם זה התת מודע שלי… למה הוא אישה?' הוא שאל את עצמו. הוא הסתכל מסביב, אך שום דבר לא השתנה.
"לך אל הדלת" הקול הנשי הדהד, כאילו מגיע מתוך הקירות עצמם.
בן הסתכל שוב על הדלת הגדולה שעומדת באמצע החדר. הוא החל ללכת לכיוונה לאט. הוא הסתובב סביב הדלת. לא היה שום דבר מאחוריה, או מהצדדים. הדלת עמדה באמצע המערה. "מוזר.. מעניין מה קורה כשפותחים את הדלת. לא נראה שהיא מובילה למקום כלשהו." בן נעמד מול הדלת והסתכל על הידית, לא מעז לגעת בה.
"קדימה, פתח את הדלת." אמר הקול שוב.
בן היסס לרגע, אך אחרי מחשבה מחודש על כל המתרחש הבין שאין לו מה להפסיד.. הוא הרי בטוח חולם.
הוא התקרב באיטיות ונעמד מול הדלת האדירה. כשהסתכל מעלה לא היה בטוח שראה את קצה הדלת.
הוא לקח שתי נשימות עמוקות, עצם את עיניו ודחף את הדלת. בתגובה הדלת חרקה ונפתחה לאט, קולה מהדהד בין קירות האבן. בן פקח את עיניו, סקרן לראות מה נמצא מהעבר השני.
מערה נוספת, קצת שונה מזו שהוא נמצא בה עכשיו, מעט קודרת יותר, צללים מרצדים נראים מרחוק. הוא נכנס פנימה, לא בטוח למה הוא ממשיך לשתף פעולה עם השיגעון הזה.
תור של אנשים המחזיקים מעין נר מתקדמים באיטיות לעומק המערה נגלה לעיניו. הוא התקדם לעבר התור, ועצר רק מעט רחוק מאור האבוקה, מתחבא בצללים.
יד חמימה נגעה בכתפו, והוא קפץ בבהלה.
מאחוריו עמדה אישה מרשימה. גבוהה ממנו כמעט בשני ראשים, ואי אפר להגיד עליו שהיה נמוך. שיערה החום היה אסוף בצמה שהוצמדה לראשה כמו כתר. עיניה בצבע דבש בוהק היו נעוצות בו והוא לא היה מסוגל להתיק את עיניו. שפתיה התעקלו לחיוך קטן כשהבחינה בהבעתו המופתעת.
"שלום" אמרה בקול שקט אך מלא ביטחון, "אני אתנה."
עיניו של ב נפערו עוד יותר למשמע שמה. "א..אתנה?" הוא שאל בגמגום, מובך מאיך שכרכל הנראה הצטייר עכשיו בעיניה.
"אתה יודע.. אלת החכמה והניצחון.." היא אמרה בצחקוק.
"את לא קיימת.. לא באמת.. אלה סיפורים." אמר בן עוד יותר בשקט. משהו בתוכו הזהיר אותו לא לעצבן אותה.
כעס הציל על פניה לשניה וחלף, בן לא היה בטוח שבאמת ראה זאת
"איפה אתה חושב שאתה נמצא עכשיו?" היא שאלה עדיין בשקט, ובן התאמץ להבין האם היא כועסת עליו. משהו בסיטואציה שהיה בה הפחיד אותו.
הוא חשב לרגע על המקום שהוא נמצא בו ועל מי שעומדת מולו. הוא הסתובב להביט בתור האנשים שלא נגמר. פניהם מביטות קדימה על העורף של האדם שלפניהם. הוא לא ראה את פניהם, אבל משהו באווירה שאפפה את המקום גרם לו לתהות אם יש משהו חשוב בעולם פרט לתור. זה היה כאילו המוטיבציה והחשיבות של דברים אחרים נמוגה ככל שהזמן עבר.
"באמת איפה אני?" הוא שאל, ורעד קל עבר בגופו לאור ההבנה שאינו רוצה לעזוב, ורגליו כאילו מייחלות לרגע שיצטרפו אל התור.
"אתה בערך באמצע הדרך להיכל השיפוט," אמרה אתנה והביטה גם היא על האנשים ההולכים בקצב אחיד.
"מה זה אומר?"
"זו דרכם האחרונה של בני האדם." היא הסבירה, "כשאדם נפטר הוא מגיע לכאן, ומחכה לתורו להישפט על חייו ומעשיו. אתה יכול לקרוא לזה יום הדין אם זו עוזר לך להבין."
"כל כך הרבה אנשים.." התחיל בן בפליאה, "ביום הדין מחליטים אם האדם הולך לגן עדן או לגיהנום?" הוא שאל, מכווץ את מצחו, קצת בגלל שהוא מנסה להבין את כל מה שקורה סביבו, קצת בגלל שהוא לא מאמין שהוא משתף פעולה.
"הבנת נכון." אמרה אתנה
בן בלע את רוקו בקול. עיניו היו נעוצות באתנה, אך מבטו נדד מעבר לה. 'למה אני פה?' חשב לעצמו.. 'אני מת? אני בטוח מת, אבל איך? אני כל כך צעיר.' חשב לעצמו.
אתנה אפשרה למחשבותיו לנדוד כמה דקות לפני שהחזירה אותו למציאות, אם אפשר לקרוא למה שקורה פה מציאות.
"בן, אני רואה שאתה לא שקט. אתה יכול להגיד לי כל מה שאתה חושב, אני בטוחה שיהיו לי התשובות שאתה מחפש." היא אמרה בטון מעודד מעט, מנסה לקנות את אמונו.
"אני מת?" הוא אמר בקול רוטט, מבטו חזר להינעץ באתנה.
ארשת פניה של אתנה השתנתה באחת. כתפיה רעדו.
"את.. את צוחקת? למה את צוחקת?" הוא שאל לא מאמין.
"אתה לא מת בן, איך הגעת למסקנה הזו?" היא שאלה בין צחקוק אחד לאחר.
"אני במערה חשוכה, ליד תור של אנשים שאת טוענת שסיימו את תקופת חייהם, בדרך ליום הדין.." הוא התחיל, מתעצבן מעט מהזלזול שבקולה. "אני בטוח מת.. אין סיכוי שהייתי רואה אל אם הייתי בחיים, אין סיכוי שהייתי מאמין שאת אמיתית אם הייתי בחיים." הוא אמר בקול בטוח יותר מקודם.
"בן, אתה לא מת, ואני אמיתית לא משנה איך תסתכל על זה. זה נכון שבדרך כלל אנחנו לא חושפים את עצמינו בפני בני תמותה, אבל זה מקרה מיוחד. אנחנו צריכים את עזרתך." היא אמרה ועיניה נדדו.
"את עזרתי?" בן מצא את עצמו מתרגש הרבה יותר משחשב.
"כן. אתה רואה כמה התור של האנשים ארוך?" היא אמרה והמשיכה מיד, לא מחכה לתשובה, "זה בגלל שהשופט שהיה אמון על יום הדין נעדר מתפקידו. בני האדם שמגיעים לכאן לא מקבלים משפט הוגן. הכל עובד על פי טובות אישיות. יום הדין חייב להשאר טהור, ובינתיים אנחנו לא בכיוון טוב." היא אמרה והשפילה את עיניה בייאוש.
"מי שופט את האנשים היום?"
"כמה שדים השתלטו על העסק, והם מחליטים מי הולך לאן. זה נורא!" היא אמרה וקולה גבר מעט.
"שדים?" בן כבר לא היה מופתע מרצף היצורים והסיפורים המיתולוגיים שהוזכרו בשיחה כבדרך אגב.
"כן. יש שדים, הם השולטים בשאול יחד עם האדס, ויש מלאכים שאחראיים על ממלכת השמיים, יחד עם זאוס. אתה יכול לחשוב עליהם כעל צבא, כשכל אחד משרת אדון אחר."
"הבנתי." הוא לא הבין, אבל לא רצה להכנס לזה. "אז…" הוא התחיל, מנסה לכוון את השיחה לכיוון הנכון, ולהפסיק לדבר על יצורי פנטזיה. המוח שלו קדח. "נגלית אלי כי רצית את עזרתי?" הוא שאל כעבור כמה שניות.
"כן. אני רוצה שתהיה המלאך השופט החדש שלנו." היא פסקה, "אתה תוכל להתחיל את האימונים מיד, וידע במשפט כבר יש לך. וכמובן שבדקנו, ויש לך לב טוב וחזק. אתה לא תיפול בפח של אנשים כשיבואו להישפט אצלך."
"אני? שופט? מלאך? מה??"
"כן. נבחרת ברוב קולות." אתנה אמרה בחיוך רחב.
"ואם אני לא מעוניין?" בן מלמל בשקט, חצי מקווה שהיא לא תשמע אותו.
"זה לא נתון לשיקול דעתך." היא אמרה עדיין בחיוך.