נ.ר5
פרק הבכורה! אגב ההרשמה עדיין פתוחה! שם- גיל- סוג- מראה- אופי- כוח- מקווה שאהבתם!

monster high – פרק 1 – לינרגיון

נ.ר5 14/10/2014 827 צפיות 4 תגובות
פרק הבכורה! אגב ההרשמה עדיין פתוחה! שם- גיל- סוג- מראה- אופי- כוח- מקווה שאהבתם!

קרימס לקרירוב יצאה מהטרנטה השחורה והחבוטה נזעמת. היא טרקה מאחוריה את הדלת ונעמדה אל מול האקדמיה הענקית למפלצות, לינרגיון.
האקדמיה היתה בניין גדול ולבן הנותן תחושת מלוכה, דלתות עץ מהגוני עבות עמדו בכניסה שאליה הוביל גרם מדרגות שיש זה עתה צוחצחו.
"קרימס, יקירתי, את בסדר?" שאל האדם הקרוב ביותר לחייה, הנהג שלה, כל מי שנותר לה. מאז החל השינוי לא הפסיק לדאוג לה ולקרקר סביבה.
"בפעם האלף, לירוי, כן!" התעצבנה קרימס וניגשה אל תא המטען. עצבים, אחת מתופעות הלוואי של השינוי. השינוי הוא בעצם שינוי שמתחולל בגופם ובמוחם של המפלצות הצעירות. לכל סוג מפלצת שינוי משלה. יש כאלה שנולדים מפלצות, יש כאלה שהופכים להיות מפלצות בגיל קטן ויש כאלה בגיל מאוחר. אצל קרימס בת השבע עשרה, זה התחיל לפני שנה, והיא שונאת את זה.
אף אחד עוד לא יודע איזה סוג קרימס ולכן לא תוכל לדעת מה עתיד לבוא לה. היא הוציאה מתא המטען את המזוודה השחורה הגדולה שלה והתחילה ללכת בשביל הגישה המרוצף אבנים אפורות בעודה קוראת ללירוי לשלום. מדשאות גדולות וירוקות נפרשו משני צידי שביל הגישה וילדים ישבו עליהם. חלקם אחרי השינוי, חלקם באמצע השינוי, חלקם לא השתנו כלל וכלל.
פרצופה החיוור של קרימס הפך זועף והיא גילגלה עיניים למראה חברתה, אנה, אחרי השינוי, יושבת לצד בן זוגה, טאו היאנג. למרות שהוא היה מבוגר ממנה בארבע שנים, הם היו ביחד. טוב לערפדים לא משנה בן כמה בן זוגם אחרי השינוי, הם תמיד ישארו כך.
"קרימס!" קראה אליה אנה כשקרימס חלפה על פניהם בלי להגיד כלום. שיערה של אנה היה בצבע שטני צבוע לוורוד קלוע לצמה ארוכה. היא לבשה גופייה שחורה וג'ינס כהה בעל חגורה כסופה, וכרגיל פיה הגדול היה מרוח באודם אדום. עיניה הירוקות היו גדולות מתמיד.
"לא אומרים שלום?"
"היי, אנה." אמרה בנימה מעוצבנת קרימס.
"השינוי?" מבטה של אנה הפך למבט מודאג.
"גם את התחלת? אני יודעת שאמורות להיות תופעות לוואי אבל אני בסדר!" וכאילו הגורל עושה לה דווקא, עיניה של קרימס נהפכו אדומות כדם ודם זלג מהן. היא נהייתה חיוורת מהרגיל והיא צנחה לרצפה, וכל מה שהרגישה לפני שראתה שחור ואיבדה את הכרתה, זה את ראשה פוגע בחוזקה באבנים האפורות של שביל הגישה.

סתם יום קיצי רגיל בשביל ג'נדי פאס בת השתיים עשרה. כרגיל היא ננעלה מחוץ לבית ללא מפתח ועוד שעה בערך, היא אמורה להיות בשדה התעופה שיקח אותה ללונדון, אל האקדמיה "לינרגיון" היוקרתית.
למה? כי אמה רצתה, למה אמה רצתה? כי היא רצתה להיות בחופשה עד סוף חייה.
"תודה רבה שהרסת לי את החיים אמא!" נזכרה ג'נדי במשפט שאמרה כשגילתה ששולחים אותה לפנימיה. ועכשיו היא תקועה מחוץ לביתה, ללא שום מושג איפה אמה.
"יותר טוב," אמרה לעצמה, "ככה לא אצטרך לעזוב את ניו-יורק!" סחרחורת תקפה את ראשה של ג'נדי.
"הנה זה קורה שוב!" בחילה תיפסה במעלה גרונה עד שיצאה החוצה על מדרגות הבית. היא ראתה איך גופה מתפוגג אל מולקולות אחדות, אל גז כתום וגלי המתעופף בחלל האוויר. עד מהרה כל גופה הפך לאותו עשן כתום והיא דהרה על כנפי הרוח, בלי ידיעה שזה קורה לה, היא ישנה שנת מלכים.
כשהתעוררה ראתה שהיא שוכבת על מדשאה, בצורתה המקורית, ועשרות ילדים עמדו מעליה, בוחנים אותה מכל הכיוונים.
"איפה אני?" שאלה בלחישה.
"בלינרגיון." אמרה נערה בעלת עור חיוור ושיער בלונדיני חלק וארוך פזור. עיניה הירוקות בהקו ולג'נדי עלה חיזוין, כאילו היא מנסה להיזכר במשהו ללא הצלחה. היא רעדה, ושיערה המקורזל היה עוד יותר מקורזל. עורה הפך חיוור מידי ורוק ירד ממורד שפתיה. היא החלה להתמוסס, הופכת למים.
"תתרחקו!" צעק אדם מבוגר מאחורי הילדים ובחן את ג'נדי, "הכל יהיה בסדר!"

קרימס התעוררה עדיין שוכבת על שביל הגישה. ראשה פעם בכאב ונראה שהפך אחד לא בא לעזרתה, כולם מתגודדים סביב נקודה אחת.
"מה קורה שם?" קרימס קמה באנקת כאב ונכנסה לבניין הגדול, מתעלמת ממה שקורה בסביבתה. דם נקרש בשיערה החום הכהה ועד מהרה הבליטה שכיסתה חצי מהצד השמאלי של ראשה נעלמה, והיא שוב היתה בריאה. כמו תמיד!
"שלום לך!" היא נכנסה אל תוך מבואה גדולה. הרצפה היתה לוח שחמט אחד גדול של ריבועים שחורים וסגולים כהים. משני צידי המבואה הגדולה ניצבו גרמי מדרגות שיש לבנות המובילות אל מסדרונים. שטיחי קיר ניצבו על הקירות ונברשות נרות נתלו מציור המכיל בתוכו המון אנשים מתפלל בכנסייה גדולה. איש בשנות השלושים בירך אותה כשנכנסה. הוא היה קירח, נמוך קומה, עיניו היו מצומקות ושחורות, ציפורניו או יותר נכון, טפריו, היו בצבע צהוב מחריד.
'סוג של בסיליסק.' ניחשה לעצמה קרימס.
"שמי הוא הנרוי לֵויטין, ואני הוא סגן המנהל של לינרגיון." הוא חייך חיוך מלא שיניים צהובות.
'הנה השנה הגרועה ביותר בחיי, מתחילה!'


תגובות (4)

רעיון יפה מאוד!!
שם:פנדיריליגדרון (שם ארוך, לא?! חחחח)
גיל: 83 (הוא יורד בשנים זאת אומרת הוא נולד בגיל 100 והוא חי כבר 17 שנים)
מראה: עין באמצע כל יד שלו ויש לו עשר ידיים רגל אחת ובתחתיתה גלגל מסתובב שיער לבן ושחור פרוע בלי עיניים בראש ובמקום עיניים יש לו בראש שעון שאומר כמה זמן יש לו לחיות.
סוג:שליח מונוטוני
אופי:טיפש ולא מבין כשאנשים מדברים אליו נחוש ויודע רק משפט אחד( המשפט הוא לבחירתך) מסוגל להילחם יותר טוב מאף אחד אחר בגלקסיה השלישית.
כוח:מסוגל להישתגר ממקום למקום ולהעביר דברים ואנשים למקום אחר.

14/10/2014 21:02

מההממם יצאאאתי מזה מוושלם !!!!

14/10/2014 21:26

יששששש זה כל כך נחמד! ויפה!!

14/10/2014 23:13

פרק ממש יפה :)
לא היה מזיק אם היית מתאר את האנשים בצורה יותר מפורטת אבל עדיין ממש טוב
מחכה להמשך

15/10/2014 10:56
7 דקות
תגיות:
סיפורים נוספים שיעניינו אותך