The Legacy of the Numbers פרק 3

ילדים חולמים להיות גיבורי על, לא?
הם חולמים על כוחות על, חולמים לעוף בשמיים, חולמים לרדוף אחרי פושעים.
בחלומות האלה אף פעם לא עולים הקשיים שכרוכים בכוחות על. ברור שלא, הרי החלומות של ילדים מציירים עולם אידיאלי. רק כשאתה גדל אתה מבין, העולם לא הוגן, ועולם אידיאלי זו אשליה.
אני יושב בסלון של הדירה, ועל שולחן העץ החום שמולי מונחת כוס זכוכית, חציה ממולא במים.
אני מתרכז במים, מנסה לשחזר את תחושת הקור שעוברת בי כשאני עומד על החוף בלילה. השליטה במים לא שונה מהטלקינזיס, אך באופן אירוני כשאני מנסה להרים את המים הם מרגישים כבדים יותר.
אני יכול להזיז אותם עם טלקינזיס כמובן, אבל השליטה היא פשוטה מידי. למשוך, לדחוף או להחזיק. עם הכוחות החדשים, אני מרגיש משהו מעבר. אני מרגיש את כל הנוזל, מרגיש את הזרימה. המים מתחילים לעלות מן הכוס, בהתחלה לאט, ואז המים מקבלים צורה עגולה. אני ממשיך לבהות במים, ומדמיין איך הצורה משתנה. ככה זה היה עם הטלקינזיס, אני מדמיין את החפץ זז, מדמיין אותו נע בצורה שבה אני רוצה, ואז זה קורה.
לפתע כדור המים רוטט, ואני צופה בזמן שהכדור הופך לקוביה. אני מחייך בזמן שאני מדמיין איך צ'אד יגיב כשיראה את זה. המחשבות שלי נודדות והפרצוף של קייט מופיע מולי. בבת אחת אני מאבד ריכוז, וקוביית המים מתפוצצת ומים ניתזים לכל עבר. אני מנגב עם המגבת הלבנה שעל רגליי את פניי, ומרגיש כאב באיזור המצח.
אולי זה סימן שמספיק להיום. או סימן שאני ער יותר מידי זמן.
אחרי הסיוט של אתמול והשיחה עם צ'אד, לא הצלחתי לישון כמו שצריך. השעה עכשיו היא 11 בלילה, ובמקום ללכת לישון אני החלטתי להתיש את עצמי עוד יותר ולעבוד על השליטה שלי במים.
אני פשוט מפחד לישון. מפחד מעוד סיוט שרק יחמיר את ההרגשה הרעה שכבר יש לי.
אין לי ברירה אבל, זה לא כאילו אני יכול להפסיק לישון לנצח. עדיין לא קיבלתי כוחות שיעזרו לי בזה.

אמנם לא הופיעו סיוטים, אבל השינה שלי לא הייתה חלקה. אני מביט במסך הפלאפון, והשעה 3 וחצי בלילה. הצלחתי לישון אולי שעה לפני שפשוט התעוררתי. מאז אני נרדם ומתעורר, בלי שום סיבה. אפשר להוסיף נדודי שינה לרשימת הבעיות הלא נגמרת שלי. אני עוצם עיניים, ומניח את הראש על כפות ידיי. אני מנסה להתרכז בקולות שבחוץ, צרצרים בעיקר. מידי פעם שומע נביחה של כלב. לפעמים שומע קולות מהדירה שמעליי או מהדירה שצמודה לשלי. עוד קצת ואני ארדם. עוד טיפה.
אני פוער את עיניי לרווחה וקם למצב ישיבה, מתרכז שוב בקולות. חמש שנים אני גר בדירה הזאת, וכל חיי בעיר הזאת. אני מנסה להזכר מתי שמעתי בפעם האחרונה נביחות של כלבים באיזור הזה, בלילה. אני מרגיש צמרמורת עוברת בי, ומקווה שאני מדמיין. אני נזכר ביער, באבן, נזכר באיך שברני נבח כשהרכבים הגיעו. אולי אני מדמיין, אולי אני פרנואיד, אבל אני התנהגתי בזהירות עד עכשיו, אין שום סיבה לא להמשיך כך גם עכשיו.
אני קופץ מהמזרן שעל רצפת החדר הקטן, צבוע בגוןן ירקרק. אני פותח את הארון, ובמהירות לובש חולצה שחורה ארוכה, ג'ינס כחול ואת נעליי הריצה הכחולות שלי. אני מכניס את ידי אל מתחת לארון, ושולף תיק גב צהוב ארוז בבגדים להחלפה, פנס, סוללות, שני בקבוקי מים וכמה פחיות שימורים. אני נותן לעצמי לגחך לרגע כשאני נזכר ביום שבו ארזתי את התיק הזה. הוא אמנם ארוז בציוד שמתאים לסיטואציה בה אני צריך לברוח, להשאיר הכל מאחוריי, אבל לא לשם כך הוא נארז. זה היה כשחשבתי שהוא קרוב, אולי אפילו קיוותי שאצליח להשיג אותו. כמה מטומטם הייתי, אני חושב.
אני מכניס את הארנק והמפתחות שליד המזרן לאחד מהכיסים הצדדיים של התיק, ומרים את הפלאפון.
אני שוקל האם להתקשר לצ'אד, או לשלוח לו הודעה. אני מניד את ראשי ומחליט נגד זאת. הוא לא צריך לסבול מחוסר שינה בגללי. אני מכניס את הפלאפון לכיס ויוצא מהחדר. הדלת לסלון נמצאת ליד הטלויזיה, ואני עובר אותה בדרכי לחלון.
אני מוציא את הראש, ומתרכז שוב בקולות מסביב. אני לא שומע נביחות, ולרגע מרשה לעצמי להרגיש הקלה, ולחשוב שאולי דמיינתי את זה.
אני מביט סביב, ובמהירות מניח יד על פי כדי לא לשחרר צעקה. אני רואה צללית שחורה, זזה במהירות על השביל מתחתיי בצד ימין, עוברת מול חנויות ובתי קפה.
פעימות הלב שלי מגבירות את הקצב, בזמן שתמונות שונות קופצות לי בראש: הרוצח, הנער הרביעי, הסיוט, היער, ברני, צ'אד, אבא שלי, קייט. אני כבר אפילו לא בטוח באיזה סדר התמונות מופיעות, הכל מתערבב לסלט מחשבות שמציף את ראשי.
אני מנסה לסלק את כל המחשבות, וחוזר להביט לכיוון שבו הצללית נמצאת. היא כבר לא שם. אין שם כלום. הוא התחמק ממני כשלא שמתי לב, מי שזה לא היה.
הוא כבר יכול להיות בדרך אליי.
אני מביט ישירות למטה. אני בקומה השנייה, ומתחתיי על השביל לא נמצא דבר. אני חושב שאני יכול לשרוד את הקפיצה, במיוחד עם הכוחות שלי. אני יכול לנסות לבלום את עצמי עם הטלקינזיס, אולי.
אני מתרחק מהחלון ומסתובב אל דלת הכניסה, הנמצאת במרחק כמה מטרים ממני, ממש מולי.
אני מביט סביב, מנסה לחפש משהו שאני יכול להרים עם הטלקינזיס. העיניים שלי נחות על המנורה הירוקה הישנה שעמדה אצלי בחדר, שכעת נחה ליד דלת הכניסה. אני שברתי את המתג לפני כחודשיים, כשניסיתי ללחוץ עליו עם הטלקינזיס. תוספת חדשה לרשימת הבעיות ממקודם: עצלנות.
אני משתמש בטלקינזיס ומקרב את המנורה אליי, וחוזר להביט בדלת. אני ממשיך להתרכז בקולות, אבל עכשיו הכל שקט. אפילו לא צרצרים, יתושים או זבובים מנסים להפריע לדממה שמסביבי. אני מתחיל לחשוב שהכל בראש שלי, שאני בכל זאת פרנואיד, ומתחיל להוריד את המנורה. אלא שאז אני שומע קול של צעד אחד בודד, בצד השני של הדלת. כל השרירים בגוף שלי נמתחים, ואני כמעט מאבד שליטה על המנורה. אני ממתין שם, ככל הנראה ממש כמו מי שאורב לי בצד השני. אני חושב לרגע להחזיק את הידית עם הטלקינזיס, לנעול אותה במקום כדי שהוא לא יוכל להכנס. אבל אם גם לו יש כוחות, זה לא ימנע ממנו להשתמש בטלקינזיס שלו. מעבר לכך, זה יתריע אותו, והוא ידע שאני פה.
הלב שלי פועם במהירות, עגלי זיעה נוטפים על לחיי. במשך שנה הצלחתי להתחבא. האם כאן הכל יגמר?
ההרהורים שלי נקטעים ברגע שאני מבחין שידית הדלת יורדת באיטיות למטה. כשהיא מונמכת עד הסוף, הדלת נפתחת באיטיות.
אני מרגיש את הלב שלי מאיים להשתחרר מהמקום שבו הוא כלוא, מאיים לקרוע את העור מהחזה שלי ולקפוץ קדימה. הידיים שלי רועדות ואני נושך את השפה התחתונה שלי חזק, אולי יותר מדי חזק אני חושב, כשאני מרגיש טעם של דם.
הדלת ממשיכה להתקדם, ואני מאבד את זה, לא יכול להחזיק את עצמי יותר, ומשחרר את המנורה קדימה בכל כוחי, אלא שאז הדיוק שלי נפגם.
המנורה מתנפצת על הקיר ליד פתח הדלת, והדלת נסגרת במהירות. אלמנט ההפתעה נהרס לי, הכל בגלל טעות טיפשית אחת. עכשיו אולי אני לא אצליח לטעות יותר.
הדלת נפתחת, הפעם בחוזקה, ומתנגשת בקיר בקול חבטה מחריש. דמות לבושה בגדים כהים ארוכים קופצת אל תוך החדר. אני מרים את השולחן עם המחשבה, ושולח אותו קדימה. הדמות לא נרתעת לאחור, ותופסת את השולחן בידיה, ואני מרגיש איך הטלקינזיס שלי נלחם בשלה.
אני צדקתי, יש לה כוחות. הפעם השנייה בחיי שאני שונא כל כך את העובדה שצדקתי במשהו.
אני מתרכז בשולחן, מרכז את כל הכוח שלי בלדחוף אותו קדימה על הדמות. אני מתאמץ שלא לצעוק, לא רוצה להעיר יותר אנשים ממה שככל הנראה כבר הערתי עם המנורה.
לבסוף, הטלקינזיס שלה מתגבר על שלי, והשולחן עף הצידה, אל תוך המטבח ופוגע בשיש.
אני מתאושש מהר, ותופס את הטלויזיה. לעזאזל עם זה, אני לא יכול לעצור עכשיו. אלא שאז, הדמות מניפה את ידה קדימה, ואני מרגיש זרם חשמלי עובר בגופי. אני משקשק לרגע, ומנסה שוב לתפוס את הטלויזיה עם הטלקינזיס. אני מתרכז בה לרגע, מנסה לדמיין איך אני מחזיק אותה עם ידיים דמיוניות. כלום לא קורה. כלום.
אני מרגיש את עצמי עסוק במחשבה על למה הטלויזיה לא מתרוממת באוויר, למה אני לא מרגיש אותה, האם הדמות תפסה אותה לפניי, ואני בכלל לא שם לב שהדמות מזנקת קדימה.
המבט שלי מופנה אליה, ואני בקושי מצליח לקפוץ אחורה ולהתחמק מהאחיזה שלה.
אני מרגיש את החלק התחתון של הגב שלי מתנגש בקיר, החלק העליון של הגוף ממשיך ליפול מעט אחורה דרך החלון. אני תופס את מסגרת העץ של החלון בשתי ידיי, והדמות שולחת אגרוף עם ידה השמאלית. אני מתכופף, ומצליח לראות אותה שולחת את יד ימין אחורה, מנסה להוציא משהו. אני מחליט לא לנסות להשתמש שוב בטלקינזיס, ומזנק קדימה ותופס את רגליה. היא נופלת אחורה, ואני נופל עם הפרצוף על ברכיה, מרגיש עוד דם יורד מהשפה התחתונה שלי.
אין לי זמן לחשוב. הגוף שלי נמשך אחורה, ומתנגש בקיר. אני מניח שזה הטלקינזיס שלה, אבל לא מנסה להבין מה זה אומר. אני קופץ במקום, ומחזיק במסגרת העץ של החלון.
אני שולח מבט מהיר למטה, ובלי לחשוב יותר מידי, קופץ החוצה.
אני מקפל את הרגליים ונוחת על רצפת הבטון, מרגיש רעד חזק עובר בי, ונופל קדימה. זה לא קרה כפי שתכננתי. לא הצלחתי לבלום את עצמי עם הטלקינזיס, או יותר נכון לא הצלחתי אפילו להפעיל את זה.
אני תופס בכפות רגליי, ומתגלגל הצידה כך שגבי על השביל. אני מתנשף בכבדות ושוב נלחם בצעקה שמנסה לצאת ממני.
אני פוקח את העיניים, ורואה את הדמות קופצת גם, אך הנפילה שלה איטית יותר והיא נוחטת על הרצפה בלי שום קושי. שוויצרית.
באור של מנורת הלילה מאחוריי, אני מצליח לזהות ז'אקט שחור עם קפוצ'ון שמכסה את הראש, וכתם אדום כהה בקצה השרוולים, מנחש שדם. היא רזה, ואני מנחש שגבוהה לא בהרבה ממטר-שמונים, בגובה של צ'אד, גבוהה ממני במעט.
היא שולפת משהו מאחוריי גבה עם יד ימין, שוב בליווי קול מתכתי. באור, אני מבחין שזה סכין. כמובן שזה סכין, ככה הם כולם נרצחו.
היא מתקדמת, ואני מבחין בחיוך מתגבש על שפתיה. שפתיים דקות כהות.
אני מנסה לדחוף את עצמי אחורה, מנסה לקום, אבל הכאב ברגליים הוא בלתי נסבל. זהו זה, זה הסוף. הכל נגמר כאן. לא, אני לא יכול לוותר. לא עדיין. לא עד שאני אביא את עצמי לתת לה אגרוף אחד חזק. וגם לו.
כשהדמות כבר עומדת מעליי, היא מתכופפת ושלחת יד לעברי. לפתע, משהו קופץ על ידה. הדמות נסוגה לאחור, מנערת את ידה מצד לצד, משחררת צעקה מכאב, בקול גברי.
אני פוער את עיניי לרווחה כשאני מבין מה קורה. זה ברני, הוא רץ לפה כדי להזהיר אותי, וקפץ כדי להגן עליי. הוא עף אחורה, רחוק מהדמות, ומתנגש בבטון.
הוא מתאושש בזריזות, ומסתבב אליי. הוא נובח, חושף שיניים חדות. אני מרגיש שהוא מנסה לדחוף בי לברוח, מבין שאין לי סיכוי לנצח בקרב הזה.
"עדיין לא," אני מסנן בין חריקת שיניים, והוא רק מגביר את קולו.
"שקט!" צורח האדם שמאחוריו, ושולח את ברני לאוויר עם טלקינזיס. אני מנסה לתפוס אותו באוויר עם הכוח שלי, אבל כלום לא קורה.
הוא צודק. אני חייב לברוח. אני קם על רגליי, הכאב מנסה לעצור אותי והאדרנלין אותו, ומסתובב אחורה. אני עוצר במקום, ולא מצליח להזיז שום איבר פרט לעיניי. טלקינזיס, שוב.
אני מרגיש את עצמי משתחרר אחרי עוד צעקת כאב, ואני רק משער לעצמי שזה ברני שוב, מסרב להישאר על הרצפה.
אני מדשדש קדימה, מנסה להגביר את הקצב, דוחף את עצמי קדימה בכוח. טלקינזיס, אדרנלין, כוח המהירות, כוח חדש או מה שזה לא יהיה ממלא אותי לרגע באנרגיה. אני ממשיך להתקדם, לאט לאט מגביר את הקצב. הליכה, לריצה.
לאחר כמה רגעים, הכל נהיה מטושטש מסביבי. מלפניי, הדרך מחליפה גווני צבעים ללא הפסקה. אני מרגיש רוח חזקה פוגעת בי, טיפות דם ניתזות לאחור, נשארות במרחק כמה מאות מטרים ממני בתוך שנייה.

אני ממשיך לרוץ למשך כמה דקות, עד שאני מרגיש שאין לי עוד אוויר, שאני נחנק.
אני עוצר, ומתכופף לתפוס את הברכיים. אני מתנשף מהר, דם וזיעה נוטפים לאדמה מתחתיי. אני מרגיש בחילה, התחושה של הכאב שהייתה מרוכזת בעיקר ברגליים מתפשטת בכל הגוף. הראייה שלי מטושטשת, נזלת יוצאת מהאף והשרירים שלי פועמים. אני לא יודע כמה מרחק עברתי, אבל זה בהחלט שיא חדש. אם להגיד את האמת, אני אפילו לא בטוח אם אני עדיין בקליפורניה. אני רוצה להביט אחורה, אבל הראש שלי ננעל במקום, העיניים שלי בוהות באדמה הכהה.
לאט לאט הכל נרגע. הכאב חולף, אני לא מרגיש את החזה שלי עולה ויורד באותה מהירות, הבחילה עוברת ואני לא מרגיש את הזיעה יותר. רק הטשטוש נשאר.
אהא. זה מה שקורה. אני מתעלף. אני מרגיש מסוחרר, והכל נהיה שחור, כהה יותר מהלילה. אני מרגיש שפשוף בצד הגוף, ומניח שזה אומר שנפלתי לאדמה. אני לא הצלחתי לישון כמו שצריך, אז ברור שאני עייף. אני ארשה לעצמי לעצום את העיניים, רק לכמה רגעים. לא ליותר מידי זמן. אני מקווה.