עם הצללים

הולכת בשקט, בין הצללים,
לוחשת ללילה, אל מיליון כוכבים,
משאלה על שפתיה, אך שום קול לא בוקע,
תם לה הכוח, אך אין לה מנוח.

אינה אלא אבק, זרוקה לה בפינה,
צל בין צללים, צופה בתחינה,
אך אין מבחין, אין רואה,
שהיא שם, שוכבת בדמעות של דם.

בחשכה,
לוחשת לצללים הבטחה,
יבוא היום בו אצטרף אליכם,
אחיה שם איתכם בשלווה.

אך שוב אור היום מפציע,
עליה לקום, לברוח,
אך אין לה כוח.

צופה מהצד, נעלמת בהמון,
מחכה ללילה, שיחזור,
כדי שתוכל לשוב אל השינה,
שמזדחלת אליה בכל רגע, בכל שנייה.

עצוב לה כך, לחיות לא לחיות,
בבדידות, בורחת לה לבד,
קורבן המחשבות, קורבן האשליות,
כי זו אינה דרך, לחיות לא לחיות.

ושוב בא הלילה, ואחריו היום,
עוברים כך ימים בהם תפילתה היחידה היא לישון,
לישון לנצח, להתאחד עם הצללים,
אך אין זו אלא תקווה נושנה,
וכך עוברים הימים.

בבוא היום נופלת היא,
נשימתה נמלטת אל הליל,
בחיוך עוזבת היא,
מתמוגגת אל הצל.