פיסגת ההר

פסגת ההר

מעודי לא שמעתי את שם העיר "סרמיוני" ומעודי לא בקרתי בה וזאת למרות נסיעותיי הרבות לאיטליה. אך פתאום וללא תכנון מוקדם ראיתי את עצמי נוהג בדרך המחברת אל וניציה ומילאנו. סרמיוני בנויה על פסגת הר גבוה ומסביבה עצים עתיקים וגבוהים בני אלפי שנים. למרגלותיה אגם מים קסום שעל גביו משתקפים צלי העצים. עיירה שקטה, רחובותיה עתיקים וצרים מאוד. כל דבר שבעיירה נראה כאילו מחייך אליך ומזמין אותך לטעום מהיופי, מהשקט ומהרוגע שהיא מציעה.
הגעתי לעיירה ושכרתי חדר באחד מבתי-המלון הבנוי על פסגת ההר. טיילתי להנאתי ברחובות כשהשמש האביבית, האגם הקסום ורוגע משרים עלי שקט נפשי שכה הייתי זקוק לו. הרגשתי אושר מושלם שהקיף אותי!! לא בקשתי דבר יותר מכך.
נכנסתי למסעדה קטנה שלא היתה מיועדת לתיירים. ישבו בה איטלקים מבני המקום וסעדו את לבם באכילה, בשתייה ופצחו בשירה אדירה. הבטתי בהם בהתפעלות. הם נראו לי כמלאכים שבאו מעולם אחר. ייחלתי לעצמי להיות אחד מהם. הבחנתי בבחורה צעירה ויפה שישבה בשולחן הממוקם מול שולחני. היה בה את כל היופי האיטלקי: פנים עגולים ושזופים, עיניים שחורות וגדולות, קומה ממוצעת. בעלת גזרה רזה ושעורת שחורות ארוכות. ישבה כשהיא שקועה בכורסה כאילו רצתה לגונן על עצמה מפני סכנה כלשהי. ממולה ישב בחור צעיר, גבוה ובעל מבנה גוף מוצק. שערותיו הזהביות מסופרות בתספורת קצרה ומבטו היה נוקשה ומאיים. שריריו הין בולטים מבין שרוולי החולצה הקצרה. ממבט ראשון לא חיבבתי אותו ותהיתי מה לבחורה היפה הזו ולגבר הדוחה שישב מולה. שמתי לב שאינם מדברים באותה שפה. הוא דיבר גרמנית והיא דיברה איטלקית וכדי להבין אחד את השני נאלצו להשתמש בתנועות הידיים. הביטה לעברי בחיוך ביישני. ניסיתי להסיט את מבטי ממנה אך לא יכולתי. ראיתי אותה מביטה אלי בעיון, מחייכת חיוך מהיר וחוזרת לדבר בשפת הסימנים עם הגבר שישב מולה. הגבר קם ועזב למקום כלשהו ואז הייתה חופשית להביט אלי ולחייך חיוך רחב ומזמין. חייכתי אליה. היא קמה למושבה וניגשה אל שולחני, נעמדה צמוד אלי, הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה באיטלקית: "אני לידיה, נעים לי מאוד". שאלתי בשתי המלים האיטלקיות שידעתי: "את מדברת אנגלית?". נידה בראשה לשלילה. שאלתי שנית: "אולי צרפתית?". חייכה ואמרה: "קצת!". התיישבה על כסא ממולי והתחלנו לדבר בצרפתית. הצרפתית שידעה היתה פחותה בהרבה מהאיטלקית שידעתי. היינו צריכים להשקיע מאמצים גדולים כדי שנבין אחד את השני. שקענו בשיחה המוזרה שהתנהלה במספר מלים צרפתיות ומספר עוד יותר קטן בשפה האיטלקית. השיחה נעמה לנו מאוד והיינו שקועים בה עד שלא אבחנו בבחור שחזר ונכנס למסעדה. התקרב לכיוון שולחנו שהיה ריק ולאחר מספר שניות ראה אותה יושבת מולי. העיף לעברנו מבט מאיים ועיניו יקדו אש של זעם. לידיה נרתעה ממבטו ושקעה שקיעה עמוקה בכסא שלה והביטה אלי כמבקשת עזרה. הוא ניגש לשולחני וביקש מלידיה לחזור לשולחן. היא הזמינה אותו לשבת לידנו. הביט אלי בחשדנות, הושיט את ידו ואמר: "אני רינהארט, נעים להכירך". התיישב לידנו בחוסר רצון בולט. אז התנהלה שיחה בארע שפות: בגרמנית, בצרפתית, באיטלקית ובאנגלית. ואיש מאיתנו לא הבין את רעיהו. הגיע הזמן להזמין את ארוחת הצהרים. הצעתי להזמין בשר כבש צלוי. לידיה התנגדה באמרה: "היום אסור לאכול בשר, כי היום הוא יום ששי וביום ששי הדת הנוצרית אסרה על מאכלי בשר". לאחר הארוחה הזמנתי את לידיה לבית-המלון שלי כדי להמשיך את השיחה תוך כדי שתיית התה. אמרה לי תוך כדי שהיא מצביעה על רינהארט: "מה יהיה עמו?". נאלצתי להזמין גם אותו. כל הדרך שעשינו במכונית אל בית המלון רינהארט נראה רוגז ובלתי מרוצה ממהלך הדברים והעיף לעברנו מבטי-אימה. לא הרגשנו נוח בנוכחותו אך לא היתה לנו ברירה. ישבנו בגינת- המלון ושתינו את התה בשקט מעיק. לאחר מכן רינהארט בקש מלידיה לעזוב. היא בקשה כמתחננת: "מאוד נעים כאן, אולי נשב עוד קצת!". הוא ענה נמרצות: "אנו חייבים לזוז מיד!! אם לא תבואי עמי אז אני אלך לבדי!!". לידיה הציעה: "יש מועדון ריקודים קרוב, אולי נלך לשם!". הבטתי בעיני שניהם ואמרתי: "אין מניעה מצדי, אני מוכן לבוא". רינהארט נראה מאוד כועס אך לא יכול היה לסרב. ואז הצעתי: "מוטב שתיסעו לבית-המלון שלכם כדי לנוח ולהחליף בגדים ונפגש במועדון". רינהארט קפץ על המציאה: "בסדר". לידיה צרחה בעצבנות: "לא, האדון יעלה לחדרו כדי להחליף בגדים, ובדרכנו למועדון נקפוץ לבית המלון כדי שהחליף בגדים". עליתי לחדרי, התרחצתי והחלפתי בגדים ונסענו כולנו במכונית בדרך אל בית-מלונם. תוך כדי נסיעה נודע לי כי הם שוכנים באותו מלון וכי רק אתמול הם הכירו, היא עובדת כפקידת בנק באחת מערי איטליה וכי ריהארט עובד כפועל ייצור באחת מערי גרמניה וכי שניהם באו כמוני כתיירים. רינהארט אמור לנסוע חזרה לגרמניה מחר.
חיכיתי להם במכונית והם עלו לחדריהם כדי להחליף בגדים. כשחזרו, לידיה נעמדה ליד פסל של מרים הבתולה, התכופפה והצטלבה כשהיא ממלמלת במלות תפילה. לאחר מכן הצטרפו אלי למכונית ונסענו למועדון הריקודים. ישבתי בצד ולא רקדתי. לידיה רקדה עם רינהארט. בריקוד הראשון הקפידה על מרחק בינה לבינו, אך בריקודים הבאים התקרבה אליו יותר ויותר. בריקוד האחרון הם היו מחובקים כשפניו צמודים לפניה, ממש כמו זוג אוהבים. לאחר הריקוד החמשי, רינהארט ביקש לחזור לבית המלון. לידיה התנגדה: "לא רוצה לחזור עכשיו, נשאר עוד קצת, עדיין מוקדם". רינהארט ענה בתקיפות: "נעזוב מיד!! איני רוצה להמתין יותר". היא התחננה: "רק עוד ריקוד אחד, אני רוצה עוד ריקוד!". רקדו ריקוד נוסף ואחריו חזרנו אל המכונית. שלושתנו היינו שקטים מאוד ואיש לא אמר מילה. היה מן שקט מעיק ומתוח. הגיעו למלון, רינהארט נפרד ממני כשהוא מחזיק במותניה של לידיה : "תודה על הכל, תודה על חברתך!". לידיה לא הגיבה ולא נפרדה ממני. הם עשו את דרכם לפתח בית המלון ואני התנעתי את המכונית כדי לחזור לבית המלון שלי. אך לפתע שמעתי את לידיה קוראת: "חכה רגע, אני רוצה לשתות עוד כוס קפה". היא רצה חזרה למכונית. רינהארט נראה מאוד מרוגז, הביט לעברה בזעם אך לא זז ממקומו. נעמד ללא תנועה וראה כיצד לידיה עולה למכונית שלי. כשהתחלנו לנסוע, הוא נכנס לאולם הכניסה של בית המלון.
לקחתי את לידיה לבית המלון שלי. הזמנו קפה וישבנו. הישיבה התארכה, הייתי מאוד עייף ורציתי לעלות לחדרי כדי לנוח. לידיה התחננה: "נשאר לשבת עוד קצת, מאוד נעים לי כאן!". כל הלילה עבר והשמש זרחה. לידיה הביטה בשעונה, קמה ללכת באמרה: "השעה שש בבוקר. רינהארט כעת בדרכו לשדה-התעופה כדי לחזור לגרמניה, אני יכולה לחזור לבית המלון כעת!".
הסעתי אותה לבית המלון שלה. כשהגענו הביטה אלי בחיוך רחב ואמרה: "תודה על הכל, תודה שהצלת אותי מרינהארט!".
במשך הימים הבאים ראיתי אותה מספר פעמים מטיילת ברחובות העיירה. היא לא נעמדה לדבר עמי. לא החלפנו אף מילה!
רק החלפנו חיוכים אחד לשנייה!!

(