עולם של רסיסים

קבורה מתחת לרסיסים, מתחת לזיכרונות וכאב,
מתה למחצה, אולי לא בשלמות אך חצי מספיק כדי להרגיש שדבר אינו קיים מלבד עצב.
עינייה היו פקוחות לרווחה ונעו לכל מקום, מנסות להבחין האם כל זה אכן התרחש. למרות שידעה את התשובה, לוותר זה לא היה הדבר שיסייע לה.
"זה ממש קל לוותר, במיוחד אם את כזאת עלובה וחסרת כל." דילן אמר והביט בה. "אני לא מבינה על מה אתה מדבר." אמרה בת השמונה הקטנה והביטה בעיניים הכחולות של דילן. "אם את תחשבי שמגיע לך למות או לוותר, אז למה את לא מוותרת עכשיו?" היא ניתקה את מבטה ואמרה בקול רועד, "כי אני לא יכולה." ואז הם פשוט שתקו והביטו בהריסות. "בזה העולם אשם." היא הוסיפה, למרות שהיא הרגישה אשמה בעצמה.
אך מבטו מלא הסבל של דילן אפילו לא הביט בה, ועיניו הביטו קדימה. "לא, זה אנחנו. לא יכולים לחיות בשלום. תמיד אומרים שילדים נקמניים אחד לשני, אבל תראי מה הדורות הקודמים שלנו השאירו לנו." הוא הרים את ידו והציג את המחזה שראתה במשך זמן כה רב… דם, גופות, ספרים שרופים והמון המון זיכרונות, שהיו מוטלים בכל מקום. זיכרונות שכבר לא קיימים, זיכרונות שנשכחו, שבעליהם זנחו אותם בעולם הסדוק. בעולם הזה ישבו שני ילדים ופשוט שתקו. אולי זה היה הלם, אולי דבר מה אחר. אך השתיקה נשארה בתעלומה עד שהקטנטונת אמרה בפשטות: "העיניים שלך זה הדבר הכי יפה שראיתי." לא שהיה קיים דבר יותר טוב להגיד. "ואת , אני מניח, הדבר היחיד היפה שכנראה נשאר בעולם." הוא הכריז ומחה דמעה. היא התערבבה עם אפר על פניו ועם דם משריטה על הסנטר, וכאשר צנחה על האדמה אפילו הדמעה הייתה מלאת סבל.
"אתה צריך לספר לכולם שזאת אשמתנו, שקט לא יהפוך את הכל לקל יותר." הוסיפה וחיוך תמים ריצד על פניה החיוורות. "אם נעשה זאת יחד, אני מסכים." הם קמו ואפילו לא ניסו להסיר את הזיכרונות שנדבקו לבגדיהם המלוכלכים. הזיכרונות שאולי יום אחד ויעשה בהם שימוש.
"מעניין אם זה אפשרי." פתאום מלמל דילן. "להציל עולם סדוק."
היא נתנה פשוט לדמעות לזרום, להתמלא בלכלוך והטוהר של הזיכרונות ולקדש את האדמה.
"עולם של רסיסים, נצטרך פשוט להוציא אותם, ולהחליף לחדשים." הם נתנו אחד לשני יד וצעדו ביחד לעבר המחוזות של העולם השבור. העולם הסדוק. עולם של רסיסים…