שני אנשים חיים דנים על המוות

הוא והיא,
היא והוא.
הם ישבו ממש ככה בכיתה, מחליפים פתקים אף על פי שהמורה לא כל כך רחוקה מהם. הם לא פחדו, הם היו שקטים כמו קירות בזמן השיעור, אולי אפשר אפילו להכריז שהקירות היו שקטים כמוהם. המורים כל כך אהבו את השקט שלהם שסלחו להם על הכל, וגם אם לא היו סולחים כנראה גם לא היה להם אכפת כל כך בגלל הנושא עליו התכתבו. הוא והיא היו שונים, השוני היה מזעזע אפילו אם לא היינו רואים עכשיו את ההתכתבות בינהם. הם פשוט לא התאימו זה לזה, כל אחד בפאזל שונה.

~
הוא.
אני רוצה למות. במילא אני אמות מתשהו, זה לא ממש משנה מתי זה יקרה כי זה בכל זאת יקרה. אני שונא את המראה שלי נמאס לי מעצמי ונמאס לי מכל מה שסביבי, כל האנשים שהיו חברים שלי בעבר מתרחקים ואני מתגעגע לאנשים שכבר מתו. אולי אני אמות כל הכאב פשוט יעלם.

הוא לא הביט בה כאשר הושיט את הדף, היא לקחה את הדף בעודה מביטה בו, לאחרונה הוא תמיד נראה כאלו כל שנייה הוא יבכה. היא לא סבלה את זה, אבל לא מתוך רחמים. הגישה הזאת הגעילה אותה, החולשה וכל מה שהוא לא עשה כדי לחיות. היא הייתה שונה.

~
היא.
הכאב לא יעלם, אתה תיעלם. אני חושבת שעדיף לחיות ולהילחם נגד הכאב מאשר למות, הרי כשאתה חיי אתה יכול לשפר את החיים שלך בדרך כלשהי. אתה יכול להיות מאושר.

היא הביטה בדף, היה לה מה לכתוב על הכאב שלה אבל היא החליטה שלא, כי עכשיו הנושא הוא שלו נמאס לחיות. לה אף פעם לא ימאסו החיים, גם אם לפעמים תרצה הפסקה מהם היא לעולם לא תעשה דבר כדי למנוע מעצמה את המטרה הסופית. האושר. היא הביטה בו שוב, היא חשבה לעצמה למה הרגשות שלו כל כך בולטים בעוד שכאשר היא חושבת על פגיעה עצמית אף אחד לא ינחש שלילדה הזאת יש מחשבות שכאלו.
היא העבירה את הדף.
~

הוא.
מה זה משנה? הרי אם אני אמות אני לא ארגיש כלום אחרי זה. שנינו לא מאמינים באל ולכן אנחנו מודעים למה קורה אחר המוות. אני מעדיף את הכלום. אחרי שאני אמות לא יהיה לי אכפת אם קרובי המשפחה שלי או החברים היו עצובים. זה יסיים הכל.

הוא הביט לעבר המורה, מנסה לעצור את הדמעות. הכל נראה כל כך מיותר לפתע, הציון.. מה שהמורה אומרת. מה שהיא כותבת. הכל במילא מיותר אם הוא ימות, היא הושיטה יד כדי לקחת את הדף והוא נענע בראשו. "שנייה." אמר והיא חזרה להישען על הקיר אליו השולחן היה צמוד, היא החלה לקשקש משהו על המחברת. הוא הבין שאין לו מה לכתוב ונתן לה את הדף. למה אין לה אף פעם רגשות על הפנים? אפילו החיוך לפעמים נראה חסר רגש. אבל היא לא חייכה לידו.
~

אבל לפני שהיא ענתה החל הצלצול, הוא לקח את הדף והחל לקמט אותו כהרגלם, אבל לפתע היא לקחה אותו ושמה בתיק. "שנמשיך את ההתכתבות אחר כך." אבל למעשה לאחר ההפסקה ההתכתבות הייתה זהה. ולאחר שהיא שוב לא הלכה יחד איתו הביתה, נעלמת לה בטענה שהיא חייבת לחפש את חברתה הוא חשב לעצמו שהיא בהחלט לא חברה אמיתית.

היא.
"היועצת, אני יכולה לדבר איתך?" הדף הונח על השולחן.