מה זה משנה
"אור", מה זאת אומרת שאתה חושב שהסיפור שלי מגעיל?!?!?!?!?!

אני מבקשת שלא תגיב לסיפור שלי יותר!
.
.
.
.
.
.
.
סתאאאםםםם.... אחד באפריל :) :) :) :) :)

תודה לכל הקוראים של הסיפור שלי :)

אדון הברקים- פרק 10

מה זה משנה 01/04/2012 892 צפיות 5 תגובות
"אור", מה זאת אומרת שאתה חושב שהסיפור שלי מגעיל?!?!?!?!?!

אני מבקשת שלא תגיב לסיפור שלי יותר!
.
.
.
.
.
.
.
סתאאאםםםם.... אחד באפריל :) :) :) :) :)

תודה לכל הקוראים של הסיפור שלי :)

המשפחה שלי לא זוכרת אותי!

המחשבה חזרה בראשי שוב ושוב אחרי שניתקתי את השיחה ממלמלת התנצלויות.

ידעתי שלא זיכרון האירוע אצל אחיי ואבי הוא הבעיה, אותו אפשר למחוק. הבעיה היא אחרת.

פתאום שמתי לב שאני יושבת על הרצפה בוכה.

ניגבתי את הדמעות (ולא פעם ראשונה ביומיים האחרונים), קמתי ויצאתי בריצה לבניין המרכזי.

"כירון!!!!!!" צעקתי במלוא גרוני.

קול פרסות ממהרות נשמע באוויר וכירון הופיע מולי.

"המשפחה שלי לא זוכרת אותי!" צעקתי בפחד. "לא אימא שלי, לא אבא שלי ולא האחים שלי!" בכיתי.

כירון הביט בי ואז ניגש אליי וחיבק אותי.

"דיי, דיי…" לחש לאוזני, מלטף אותי. "הכול יהיה בסדר. שום נזק בלתי הפיך לא קרה… יש לך עכשיו המון עומס רגשי אבל את תתגברי כמו גדולה."

אחרי כמה דקות נרגעתי סוף סוף.

"אני רוצה מסע חיפושים." אמרתי. "אני רוצה לגלות מי זה שלקח ממני אותם ואני רוצה להרוג אותו!"
"מסע חיפושים, את אומרת…" חשב כירון ואחרי כמה רגעים ארוכים של שקט ענה "בסדר, אני מסכים."
"תודה…" לחשתי.
הוא הסתכל עליי בעניין. "את ממש דומה לפרסי, יותר משחשבתי. אילו רק הייתם יכולים להכיר…" אמר בנוסטלגיה. "אבל פרסי עזב עם אנבת' את המחנה לפני כמה שנים…" התנער מהזיכרונות. "ואת, את צריכה ללכת אל רייצ'ל. בואי."

בפרסי ג'קסון, רייצ'ל אליזבת' דר היא בחורה ג'ינג'ית והיא משמשת כאורקל המחנה החדשה אחרי המומיה המפחידה שקדמה לה. היא בחורה אומנותית ונחמדה שאוהבת לתרום ולעזור.
הבנתי שאני עומדת לשמוע נבואה.

הלכתי אחריו וכפרק זמן של כעשר דקות הלכנו בשתיקה. הוא הוביל אותי במעלה ההרים דרך סלעים ואבנים עד שלבסוף, אחרי ששקעתי כבר מזמן במחשבות, הוא נעצר בפתח מערה גדולה, שלמרבה ההפתעה, הייתה מכוסה בווילון קטיפה סגול וענקי.

כירון ניגש "למשקוף" המערה ולחץ על מין פעמון מוזר בתוך הסלע.

פתאום, נשמע באוויר השיר "poker face" של ליידי גאגא. כירון נאנח ואני חייכתי. היה טוב לשמוע משהו, אפילו כמה שניות של שיר נורמלי ( עד כמה שהשירים של ליידי גאגא נורמליים) בתוך כל הבלגן הזה…

"רגע!" נשמע קול בחורה קורא ואז הוסט הווילון הסגול.

מאחוריו נגלתה בחורה ג'ינג'ית חייכנית בת עשרים ושבע. היא הייתה לבושה ג'ינס קרוע וחולצה מלוכלכת מכתמי צבע.
שערה היה אסוף לאחור בפקעת מאולתרת שבתוכה תקוע עיפרון והיא החזיקה בידה מכחול מטפטף צבע שחור על רצפת האבן.
עיניה הירוקות בחנו אותנו בסקרנות.

"היי כירון!" אמרה בשמחה. "ושלום ל…?"
"אלה." השלמתי.
"תרצו להיכנס?" שאלה והחוותה בידה פנימה.

כירון נכנס, אני בעקבותיו ורייצ'ל סגרה את הווילון מאחורינו.

הדבר הראשון שעלה בראשי לאור מה שראיתי היה- וואו! ואז- איזה כיף לה! ולבסוף- גם אני רוצה להיות אורקל!

הדירה, למרות המראה החיצוני שלה, הייתה סופר מודרנית.

את חלל המערה הענקי האירו מנורות לבה כתומות ואדומות. הן יצרו צללים ארוכים של הספות הסגולות הגדולות שפנו לטלוויזיית הפלזמה שנתלתה על קיר האבן.
המטבח היה מלא במוצרים טכנולוגיים חדשניים ומאחוריי וילון נוסף התגלה חלק קטן מחדר שינה מגניב לאללה!

אבל הדבר שהכי עניין אותי (כי שכחת לציין שאני אוהבת מאוד אומנות, ציורים, פסלים, רישומים) היה קנבס גדול במרכז המערה שעליו צוירו בצבעי שמן ארבעה ילדים, שניים בנים ושתיים בנות עם הגב למתבונן מרימים כליי נשק אל מול צללית שחורה ולא ברורה.

משום מה, הילדים נראו לי מוכרים אבל כירון קטע את המחשבה.

"רייצ'ל, זאת אלה קרייסר, הבת של זאוס. אלה, זאת…"
"רייצ'ל אליזבת' דר. האורקל של המחנה. החליפה את המומיה הקודמת וחברה טובה של פרסי…" קטעתי אותו.

רייצ'ל הביטה בי מופתעת.

"קראתי פרסי ג'קסון" אמרתי והיה נראה כאילו ההסבר מניח את דעתה.
"אז," אמרה, הניחה את המכחול בכוס מים והלכה לשטוף ידיים מצבע. "איך אני יכולה לעזור לכם?" שאלה.
"אנחנו צריכים נבואה למסע חיפושים…" אמר כירון.
"הבנתי…" אמרה והתיישבה על אחת מהספות. "בואי שבי אלה."

התיישבתי וכירון הביט על שתינו מלמעלה כי לא יכול היה לשבת.

"אלה, בת כמה את?" שאלה אותי רייצ'ל.
"שלוש-עשרה וחצי." עניתי.
"מי היא אמך?"
"לא יודעת."
"מי גידל אותך?"
"האלה איריס ובעלה ויש לי שני אחים. כל השאלות האלה, זה באמת הכרחי?" שאלתי בעצבנות.
"לא." ענתה לי. "אבל אם את מעדיפה לשבת בשקט ולחכות עד שתבוא אליי השראה לנבואה אז בסדר…" אמרה.
"לא, סליחה, אני מצטערת. פשוט אני לא אוהבת לחכות במיוחד…" אמרתי ולפתע עיניה של רייצ'ל הפכו לירוקות לגמרי ללא לבן או אישונים ועשן התערבל סביבה.
קולה הפך לצרוד, טיפה יותר עמוק, עוצמתי, ישן או בקיצור, מוזר…

" כשמהנוזל תעלם השמחה,
הים ישקע בתוך השממה.
החוכמה תגיע במהרה
ותדאג לשמור על האהבה.
ארבעה נגד כולם יתאחדו יחדיו
כדי להציל עולם אחד"


תגובות (5)

תקשיבי, הסיפור שלך מזעזע… 1 באפריל !! עבדתי עליך !! היום לא הראשון לאפריל אז זאת מתיחה בתוך מתיחה !! מוחהחהחהחהחחהה

ועכשיו ברצינות, Hayde!

02/04/2012 05:20

הסיפור מהמם!! 1 באפריל!! סתם היום 2 באפריל!! סתם יום…אבל הסיפור מהמם!

02/04/2012 06:59

תודה :)

02/04/2012 13:58

מה קרה? למה את לא ממשיכה ?

14/04/2012 02:32

סיפור מושלם ביותר ומתי תמשיכי ♥

14/04/2012 02:57
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך