אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים וחמש

~קיירו~
כמה שעות אחרי זה התחלנו לחפש את היציאה. אף אחד לא דיבר.
מרנה לא הפסיקה לבהות בי. לא רק שאבא שלי הזכיר שהוא הציל לי את החיים, עכשיו היא שמה לב לז'קט החצי-שרוף שלי. הייתי צריך להישאר אדיש, ובכל פעם שהיא הפנתה ממני את מבטה סידרתי במהירות את הז'קט שלי.
בסוף עצרנו במערה קטנה. כולם פרשו לישון, עדיין לא מדברים. מרנה נעצה בי מבט אחרון לפני שנרדמה.
עד שסוף-סוף חשבתי שאני לבד, ג'יימי זזה והתיישבה לידי.
"מה את רוצה?" שאלתי בלי להביט בה.
"למה יש לך כוויה מתחת לז'קט?" היא שאלה.
מיהרתי לסדר שוב את הז'קט שלי. "זה כתם לידה."
היא הרימה גבה בספקנות. "זה נראה לי יותר מדי כהה מכדי להיות כתם לידה."
נאנחתי. גם אם אני אמשיך להכחיש ג'יימי היא בת אתנה. "בסדר, זאת כוויה ישנה שלי."
"איך קיבלת אותה?"
תופפתי על מכנסיי בשקט. אין לי דבר יותר להתחמק ממנה, אבל אני לא יכול לספר לה על מה שקרה בלילה ההוא.
"ממדורה."
עדיין לא נראה שהיא מאמינה לי, אבל נעצתי בה מבט לפני שהיא הספיקה לשאול שוב. היא קמה, ואז התיישבה שוב ושפשפה את ערפה.
"מה קרה עכשיו?" שאלתי.
היא חייכה חיוך ביישני. "אה… אתה יכול לספר לי סיפור?"
בהיתי בה כאילו נחתה ממאדים. "מה?!"
היא הסמיקה. "פשוט… אני לא מצליחה להירדם אם לא מספרים לי סיפור לפני השינה."
"אבל נרדמת מלא פעמים עד עכשיו!"
"ואז התעוררתי אחרי חצי שעה! אילנה כבר היתה צריכה לספר לי סיפור פעמיים."
גלגלתי עיניים וקמתי, והיא קמה אחרי. חזרתי להתיישב.
"את לא מתכוונת לעזוב אותי עד שאני אספר לך, נכון?"
היא הנהנה.
נאנחתי. כבר התכוונתי לתת לה מכה בראש בשביל לעלף אותה, אבל אז החלטתי שזה לא רעיון טוב. זה רק יעכב אותנו מחר כשהיא תתעורר.
היא התקרבה אלי קצת ונאנחתי חזק יותר. "אם אני אספר לך סיפור את מבטיחה שתעזבי אותי בשקט?"
היא חייכה והנהנה שוב. "מבטיחה."
נשמתי עמוק. "בסדר, אז היו היה פעם בן האדס בשם ניקו די אנג'לו."
היא סימנה לי להמשיך. עכשיו ממש רציתי להרוג אותה.
"ו… הוא וחצוי בשם פרסי ג'קסון ברחו מהשאול, ואז ניקו אמר: 'עם כוח גדול בא צורך גדול לנמנם'. לכי לישון!"
את שתי המילים האחרונות צעקתי עליה. היא צחקה ונשכבה בגבה אלי. כעבור דקה כבר שמעתי אותה נוחרת.
אחרי כל היום הזה, עם הפגישה עם אבא שלי והסיפור לפני השינה של ג'יימי, הבנתי רק דבר אחד:
בפעם הבאה שאני קונה ז'קט, לוודא שהוא חסין לאש.