אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושלוש

אני בת אתנה הכי מטומטמת בעולם: נכנסתי פעמיים באותו יום לאותה מלכודת.
כשניק עצר התנגשתי בו ושנינו נפלנו. ג'וש הצליח לראות אותנו בזמן ולדלג מעלינו, אבל לא הצליח להתאזן כשנחת וגם הוא נפל.
"ניק!" נאנחתי וקמתי. עמדתי לעזור גם לניק לקום, ואז החלטתי שזה לא מגיע לו.
"תודה, מרנה." הוא נאנק וקם. "את ממש חברה טובה."
חייכתי ועזרתי לג'וש לקום. "למה עצרת?"
"אה… את באמת צריכה לשאול?" ג'וש מלמל.
קימטתי את מצחי והבטתי סביב. חשבתי שראיתי משהו נע בחושך של המערה, אבל לא ממש ייחסתי לזה חשיבות. עכשיו הבנתי מה זה היה.
היינו מוקפים בחמישה כלבי שאול. הם בטח היו רק גורים, מכיוון שגופם היה בגודל של רק חדר אחד ולא בית שלם. מקור האור שראיתי נבע מלפיד שהחזיק מישהו שלא ממש הצלחתי לראות אותו.
"מי אתה?" ניק שאל וצעד קדימה.
האיש התקדם, ואני רעדתי בלי שליטה. אפילו ממרחק שני מטרים ההילה המקפיאה של האיש הקפיאה אותי.
או יותר נכון, ההילה המקפיאה של האל.
הוא היה גבוה, וחיוור אפילו יותר מקיירו. ואם זה אפשרי, יותר רזה ממנו. המבט שלו היה חולני ומלחיץ, כמו של מדען מטורף. הוא לבש גלימה דמוית כיתון יווני שחורה כמו ברזל סטגאי. בגלימה היו קפלים רבים כל כך שלא הצלחתי לספור, שנראה כאילו נשמות מנסות לברוח מהבד דרכם. כשעמדתי מולו הרגשתי כאילו אין טעם כבר להילחם, שאולי כדאי לי לוותר ולתת לו להגיד לי מה לעשות.
"האדס." מלמלתי בשקט.
אל המתים הנהן. "ואתם בטח ג'וש, ניק ומרנה. בן פוסידון, אתנה וזאוס. כל האלים מתפלאים איך לא הרגתם אחד את השני עד עכשיו."
"אני רוצה לעשות את זה," הודיתי, "אבל אז לא יישאר לי למי להחטיף."
"מה אתה רוצה?" עיניו של ניק רשפו.
האדס פרש את ידיו לצדדים. כלבי השאול נהמו. "אני רוצה להציע לכם לוותר, להסגיר את עצמכם לאולימפוס. יכול להיות שזאוס יוותר לכם אם תעשו את זה."
עמדתי לסרב, אבל היססתי. אולי זה היה בגלל ההילה של האדס, אבל הרגשתי שכדאי לי לשקול את ההצעה הזאת.
כלומר, הסיכויים שלנו להשיג את החרמש של קרונוס – שלא לדבר על להצליח לשלוט בנשק האדיר הזה – כמעט אפסיים. אם נוותר, אז אולי האדס דובר אמת. אולי זאוס ייתן לנו חנינה, או לפחות יהרוג אותנו מהר. אולי באמת כדאי לנו לוותר.
הראשון שצחק היה ג'וש. "ניסיון יפה, שאולי. בפעם הבאה שהאלים ינסו לשכנע אותנו לוותר שלפחות יביאו אל שעומד מאחורי הדברים שלו."
האדס עשה פרצוף. "בן פוסידון, כמובן. יש לי ניסיון עם חצויים מעצבנים כמוך."
"כמו פרסי ג'קסון?" אמרתי וחייכתי חיוך עוקצני.
לא הייתי אמורה להבין שזה לא רעיון טוב לעצבן את אל השאול?
למשמע אזכור השם של פרסי, העיניים הריקות של האדס רשפו. ידי שלדים התחילו לגשש מתחתינו.
"אני מבין שאתם מסרבים." הוא אמר. "טוב, אני חושב שיש לנו עוד מקום לשלושה בשדות הענישה."
ג'וש ניק ואני עמדנו כתף-אל-כתף ושלפנו חרבות.
"אם נמות, אתם מגיעים לשדות הענישה. לא אני." אמר ניק.
"היי!" צעק ג'וש והניף את החרב שלו באיום. זה לא עצר את כלבי השאול שהתחילו להתקדם.
"טוב, אני אחכה לכם עם האיריניות." אמר האדס. הוא התכונן ללכת, אבל נעצר כששמענו רעש צעדים.
כלבי השאול נהמו, ואז יבבו בשקט. חלק מהם כשכשו בזנבם.
קול הצעדים הפסיק. נער שנראה קצת יותר גדול ממני אך לא ראיתי את פניו עמד מאחורי האדס. הצלחתי לראות רק שהוא קימט את מצחו.
"אבא?" הוא שאל, ואני זיהיתי את הקול של מי שדובר אותו. קול שהכרתי היטב.
הקול של קיירו.