אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק תשע-עשרה
~ג'וש~
"לא, זה לא עובד." אמרה מרנה וטמנה את ראשה בין ידיה.
נאנחתי בתסכול ובעטתי באבן שמולי. "את מצליחה לחדור למוח של קונר וג'יימי אבל לא לדבר איתם?"
היא קמה ונעצה בי מבט זועם. "אולי אתה רוצה לנסות את זה? אתה בטח תצליח יותר טוב ממני, מוח אצה!"
ואז זה הידרדר לריב שלם. שנינו קיללנו, בעיקר אני. מרנה השתמשה בעוקצנות הרגילה שלה ופגעה לי במקומות הכי רגישים בזיכרון.
אחרי שכבר היינו דרוכים לחנוק אחד את השנייה, שמענו קול צרוד וחלש שאמר: "חבר'ה, מתי אתם מתכוונים לעזור לי?"
שנינו הסתובבנו וראינו את ניק, שעד עכשיו היה כלוא בגוש הקרח.
טוב, הוא עדיין הוא כלוא שם, אבל לפחות הוא הפשיר מאזור הכתפיים ומעלה. הוא לא הפסיק להתעטש והצליח להזיז בקושי את רגליו.
"ניק!" מרנה ואני שברנו במכה משותפת את גוש הקרח, וניק קרס. עמדנו לעזור לו לקום אבל הוא היה לגמרי קפוא בכל גופו.
הוא שפשף את זרועותיו בכדי להתחמם וקם על רגליו, עדיין לא מפסיק להתעטש. "באמת תודה לא עשיתם את זה קודם."
"לא ידענו מה זה יעשה לך, אז חיכינו עד שתפשיר." מרנה הסתובבה והתחילה ללכת. "ועכשיו מי בא איתי למצוא את היציאה?"
ניק רץ לצידה. "טוב, אז מה זה המקום הזה?"
סרקתי את האולם הענקי שהיינו בו בפעם השנייה. התקרה היתה גבוהה וזרועה נטיפים, שמדי פעם רעדו ולמזלנו לא נפלו. צד אחד של האולם היה חסום, הצד השני הוביל למנהרה חשוכה, שידעתי בדיוק מה היא.
המנהרה מהחלום של ניק.
ניק ואני עצרנו והבטנו אחד בשני. היתה לנו אותה מחשבה בראש: אסור לנו להיכנס לשם.
מרנה שמה לב שעצרנו ושוב הסתובבה. היא חייכה וקימטה את מצחה באותו הזמן. "מה קרה?"
ניק שלח לי בלי מילים: סיפרת לה? ואני הנדתי בראשי. "אי אפשר להיכנס לשם. ננסה למצוא דרך אחרת לצאת."
מרנה תפסה בידי וניסתה למשוך אותי אבל אני לא זזתי. היא קימטה את מצחה יותר חזק ואז הנהנה בהבנה. "זה בגלל הקלסטרופוביה שלך, נכון?"
ידי רעדו. כבר במקום הזה ברגשתי חנוק, אם אני אכנס למנהרה הזאת…
הנדתי בראשי. "לא, לא זה."
"אז למה?"
ניק ואני נאנחו והתיישבנו על החול. מרנה התיישבה אחרינו.
ואז ניק סיפר לה על החלום. אני לא העזתי לזוז עד שהוא סיים, גם מרנה לא.
אחרי שהוא גמר היא בלעה רוק וקמה. "טוב, לא ראינו אותנו בפירוש מתים. אולי סתם המערה התמוטטה עלינו אבל הצלחנו לצאת מכאן."
ניק משך בכתפיו וקם. "אני לא בטוח שאני רוצה לקחת את הסיכון."
"נו באמת, אנחנו חצויים! כל החיים שלנו הם סיכון אחד גדול, ואנחנו תמיד לוקחים אותו. למה עכשיו לא?"
שנינו שתקנו. לא היה לנו איך להגיב על זה.
מרנה חייכה בניצחון והתחילה ללכת במנהרה. "אז אני מנחשת שאתם באים איתי, שני פחדנים."
ניק ואני נאנחו והתחלנו ללכת בעקבותיה.
נכנסו למנהרה, ככול הנראה המקום שבו אנחנו נמות.
תגובות (25)
המשך! המשך או שאני ישלח אחריך את קלאריס והחנית החשמלית שלה!
המפספסת? בא לי לשבור אותה.
ובשם כל הנטות למה את לא ממשיכה את הסיפור שלך?
טוב, רשמית התמכרתי לסיפור הזה גם!
יש לי פרצי כתיבה, אבל לא תמיד אני מצליחה לעבד אותם! :) (אהמ, הקעקוע והדור החדש, אהמ..)
אני מצווה עלייך לפרסם היום את סיוטי ילדות!!!!!!
:(*
את לא אמורה להזכיר לי סיפורים שלך, אני אמורה. תמשיכי!
ואני אנסה להמשיך. אימא שלי רוצה לקחת לי את המחשב ונראה שנגמר לי פרץ הכתיבה (זה היה קצר. בדרך כלל הוא לוקח כמה ימים)
כשלי יש פרצי גדילה זה בדר"כ לסיפור אחד ואז פתאום יש לי רעיון לעוד 5 סיפורים ואז זה ממשיך… עד שזה נגמר..
טוב, יש לי רק 2 סיפורים שהיה לי בהם פרץ כתיבה מתמשך. אחד בעמוד 20 (התחלתי אותו לפני חודש בערך) ואחד בעמוד 30 (התחלתי אותו לפני כמעט שנה ואז הפסקתי לכמה זמן)
ודרך אגב, גם הסיפור הזה בעמוד 30! זה יחסית מהר לשאר הסיפורים שלי.
אני לא כל כך מבינה למה את מתכוונת בעמוד….
יש לי פרצי כתיבה אבל לאחרונה אני כותבת אותם בתקצירים….
אני הכי אוהבת לשמוע מוזיקה ואז פתאום עולים לי דברים
אני כותבת בוורד את הסיפור, אז כל העמודים של הסיפור הם 30, ויהיו עוד…
אה….. מגניב!
אני כותבת רק פה את הסיפורים, או במחברת כשהכיתה רואה סרט וחברה שלי כל הזמן אומרת לי שאני צריכה לכתוב ואין לי ממש כוח להתנגד אליה כי שתינו יודעות שהיא תנצח בסופו של דבר….
אני גם כותבת רק פה כי אני לא רוצה שאח הגדול-יחסית שלי (למרות שאני גדולה יותר ממנו..) יראה את הסיפורים שלי… ואין לי מחשב משלי אז זה לא בא בחשבון (אבל אני חוסכת לאחד!)
גם לי אין מחשב שלי אבל אימא שלי יודעת לא להסתכל לי בקבצים. די התפרצתי עליה כמה פעמים…
אני פשוט התחלתי לכתוב הרבה לפני האתר הזה. הסיפור הראשון שלי (כמה פאנפיקים על פו הדב) היה בערך בכיתה ב', אז התרגלתי לכתוב לעצמי…
אמא שלי יודעת לא להיכנס לדברים פרטיים שלי, אבל האח שלי הוא ההפך מזה! אני כל שנייה בודקת אם הוא מסתכל עליי כי זה כבר קרה שהוא ראה אותי כותבת ופשוט התפרצתי עליו (לא שאנחנו לא רבים כל הזמן…..).
אני לא כתבתי לפני האתר, אבל אהבתי לשחק "בכאילו" כשהייתי קטנה עם חברה, אז המצאנו לעצמנו הרפתקאות.
אני עדיין עושה את זה. הזכרתי שאין לי ממש חיים? (ואם כן, הם משעממים) כל יום לפני שאני הולכת לישון אני עושה עם עצמי הצגה של חלק מאחד הסיפורים שלי, זה כבר הפך להרגל.
כן, אני מוזרה…
לא את לא! אם כבר, את מיוחדת :)
זו גם יכולה להיות דרך ממש מגניבה להמציא המשכים לסיפורים….
כן. זה די כיף.
והיי. לכל אחד יש את המוזרות שלו, לא?
צודקת! אבל הכי כיף זה להיות מוזר עם החברות שלך…. :)
רוב החברים שלי הם בנים… שכנה שלי ואני נפגשנו הרבה, אבל רבנו על משהו מטופש ועכשיו היא לא מדברת איתי, ואת האמת לא אכפת לי. יש לי חברה אחת שבהחלט מוזרה ולה יש חבר שאנחנו חושדות שהוא גולום משר הטבעות או איזה גובלין
לי יש את החברות שלי אבל יש לי כמה ידידים נחמדים (לאחד מהם יש סרגל ענק בצבע צהוב והוא גמיש ואני פשוט חולה עליו אז החלטתי לקרוא לו "ביג ילו"- כמו משעה מכושפת..- וכל פעם שאני מבקשת את הסרגל ככה אני קוראת לו) כמובן שאני מכירה את כל החברים של אח שלי (אנחנו באותה שכבה- מזל שלא באותה כיתה כי לא הייתי מצליחה לסבול את זה!!) והם נחמדים אליי והכל
ביג יילו? כבר שכחתי שקוראים לו כה… פחות אהבתי את הפרק הזה האמת…
זה פרק בסדר… אבל הוא פשוט ממש ענק וממש צהוב שזה השם שעלה לי גם בלי קשר לשעה מכושפת
כן…
תגידי, שמת לב שאנחנו מזגזגות בין סיפורים?
כן… כל סיפור יש לו שיחה נפרדת….
אולי כדאי שפשוט נעבור לסיוטי ילדות? (חבל שאין יותר צ'אט…)
אוקיי (התגובה הזאת כל כך מיותרת..)
וואו! חשבתי שאני היחידה שעדיין עושה את המשחקים האלה מדי פעם!
אתן יודעת, ככה התחלתי לכתוב את הסיפור הראשון שלי, והדמיות של וויל ולוק מהירח במלואו גם ממשחק…
יאפ, אני מוזרה
נ"ב- המשכת!!! אני כל כך מאושרת!
נ"בש-יאי קיירו!