רייבן
תהיו גאים בי! יש לי סיפור! עכשיו אני מקווה שאני ימשיך יותר מפרק 4. קיצר, הדמויות בנות 12. ואני צריכה שם לדמות החדשה, למישהו יש רעיון? ואני צריכה גם שם, אז למישהו יש רעיון גם לזה? חוץ מזה, אני מצאתי תמונות של הדמויות שלי. תיכנסו לגוגל ואז תעתיקו את זה:
58dbe_2b7f8_hair2C_hairstyles2C_Hairstyles_Pictures_13580ea5cee768cd0ec37a00c3d7ec85[1]
ואז תיכנסו לתמונות. הדמות היא הילדה עם השיער החום בהיר והעיניים הכחולות אפורות. היא בין הגבר לבין הילדה עם השיער הג'ינג'י. ותדמינו שהיא בת 12.

אין שם לסיפור עדיין -סיפור חדש!- פרק 1

רייבן 08/08/2013 1025 צפיות 4 תגובות
תהיו גאים בי! יש לי סיפור! עכשיו אני מקווה שאני ימשיך יותר מפרק 4. קיצר, הדמויות בנות 12. ואני צריכה שם לדמות החדשה, למישהו יש רעיון? ואני צריכה גם שם, אז למישהו יש רעיון גם לזה? חוץ מזה, אני מצאתי תמונות של הדמויות שלי. תיכנסו לגוגל ואז תעתיקו את זה:
58dbe_2b7f8_hair2C_hairstyles2C_Hairstyles_Pictures_13580ea5cee768cd0ec37a00c3d7ec85[1]
ואז תיכנסו לתמונות. הדמות היא הילדה עם השיער החום בהיר והעיניים הכחולות אפורות. היא בין הגבר לבין הילדה עם השיער הג'ינג'י. ותדמינו שהיא בת 12.

שוב זה. הכאב בין הצלעות שלי. התכווצתי וחיבקתי את צידי הצלעות שלי בתקווה שזה יעבור, זה תמיד עזר.
ישבתי על הרצפה הקרה בחדר הקטן שלי, מנסה להפסיק את הכאב והדמעות.
"יו כבר יוזרית! אני יאחר בגללך!" שמעתי קול מקדמת החדר.
לא הייתי צריכה להסתובב בשביל לדעת מי זאת. זאת אחותי החורגת, גברת סנובית משולמת.
רק היא יכולה לטעות ככה.
אני תמיד צחקתי מהמחשבה שהיא תלך לבית הספר ותדבר ככה עם אנשים.
זה תמיד הצחיק אותי, אבל לא הפעם, זה רק הגביר את הכאב.
"אומרים: נו כבר לוזרית, אני יאחר בגללך. מי לימד אותך אנגלית?" שאלתי בגיחוך, מנסה להסתיר את הכאב.
" זה לא משנה! בואי כבר!" היא אמרה בכעס והלכה משם.
אני המשכתי לבכות, אני לא רוצה לעזוב, אני רוצה להישאר.
המשכתי לבכות עד שבז המחמד שלי, הורוס, נחת לי על הכתף.
הוא ניקר את אוזני בחיבה.
"גם אתה לא רוצה לעזוב נכון?" שאלתי אותו.
הוא פלט צווחה רמה שפירשתי כ: 'התחרפנת? מי רוצה לעזוב'.
קמתי, טעות. כי ברגע שקמתי הכאב בין הצלעות חזר. נשמתי נשימה עמוקה וקמתי שוב.
הפעם הצלחתי לקום בלי להרגיש יותר מידי כאב. אבל עדיין, זה כאב. ככה שהייתי צריכה לקחת את המזוודות שלי שאני הולכת כפופה.
אחרי חצי שעה כולנו היינו מוכנים וישבנו בתוך המונית שמובילה לשדה התעופה.
כולם דיברו בהתרגשות. כולם, חוץ ממני. לא יכולתי להאמין שאנחנו עוזבים.
כל הדרך לשם הבטתי החוצה מהחלון וראיתי את הנוף חולף לי מול העיניים.
זה כאילו אני מתה, חשבתי לעצמי. אני רואה את כל החחים חולפים לפני. וזה באמת נכון. כל הנסיעה דימינתי כל רגע שהיה לי ביוון. חוץ מהרגע שנשבעתי לא לחשוב עליו.
בסוף הגענו לשדה התעופה ועברנו את כל הבדיקות ועלינו למטוס.
ראיתי את המטוס ממריע, כאילו לא אכפת לו שאני עוזבת את החיים שלי ואת העיר האהובה שלי.
באמצע הטיסה עצמתי עיניים, מקווה שאם אפתח אותן שוב נהיה שוב ביוון.
אבל זה לא קרה. כול מה שנותר לי לעשות הוא להירדם ולהכין את עצמי לחיים החדשים בניו-יורק. כמובן שלא הצלחתי להירדם.
ואז נזכרתי שהאמא החורגת שלי אמרה לי שאני הולכת לבית ספר בעיר אבל לא אמרה איזה בית ספר.
הסתובבתי למושב שמאחורי. "אמא" אמרתי בקול ניגעל, אף פעם לא רציתי לקרוא לה ככה, ידעתי שהיא לא האמא האמיתית שלי. "נכון אמרת שאני הולכת לבית ספר בעיר?"
היא הנהנה. אני המשכתי. "אז איזה בית ספר זה?" שאלתי, מחכה לתשובה. היא הביטה בי כמה רגעים ואז אמרה: "זאת פנימייה, לא בית ספר" אמרה אחרי כמה דקות.
"מה?!?!?! את שולחת אותי לפנימייה?!?!?" צעקתי את המילים. היא סימנה לי להיות בשקט. "אולי תפסיקי לצרוח כמו מטורפת?" שאלה אותי.
לא עניתי, עדיין בהיתי בה. "איזה פנימייה?" שאלתי אותה והתאפקתי לא לקפוץ עלייה ולהרוג אותה.
"פנימית יאנסי. פעם זאת הייתה פנימייה לילדים מופרעים אבל היום זה בית ספר רגיל"
ואז שמעתי שעון מעורר.
רגע, מה? שעון מעורר?
************
נאנקתי ופתחתי עיניים. ניסיתי לקום, לא פעל לי. נפלתי שוב.
החלטתי להישאר במיטה. אחרי דקה אני שומעת דפיקה בדלת.
אני מסתכלת על השעון. 6:00 בבוקר. יום שבת. מי השפוי שער בשעה כזאת?
"מה?" אני קוראת בעצבנות לעבר הדלת. הדלת נפתחת ואד נכנס פנימה.
"מה?" אני קוראת באותו קול עצבני ממקודם.
הוא נכנס ומתיישב על המיטה. "יופי של שיער, סינדרלה" הוא גיחך.
"אם תקרא לי ככה עוד פעם אחת אתה מת" אמרתי לו בכעס.
אני שונאת אנשים בוקר, או בוקר, או אנשים.
אד הוא ילד בן 12, כמוני. יש לו שיער חום כהה ועיניים כחולות כאלה, די בהירות כהות כאלה. הוא אוהב את הטבע. אוהב יותר מידי.
"טוב, אני חשבתי על משהו" הוא אמר בהיסוס והכניס יד לכיס שלו. "מה זה?" שאלתי שהוא הוציא אלון מהכיס שלו.
פעם אחרונה שהוא הוציא אלון מהכיס שלו אני מצאתי את עצמי על הרגליים בתשע בבוקר ומפגינה נגד… משהו, לא זוכרת מה זה היה.
"החלקה על הקרח… חש חשבתי תאהבי את זה" הוא אמר מגמגם. שאד נהפך לעצבני הוא מגמגם. לקחתי את האלון וקראתי אותו.
"ואנחנו נלך להחלקה על הקרח כי…?" שאלתי אותו.
"כי חשבתי שזה נחמד. אבל עם לא בא לך…". קטעתי אותו לפני שהוא סיים את המשפט.
"אתה צוחק עליי? זה יהיה גדול! לברוח מהפנימייה הזאת ולנשום קצת אוויר. נשמע טוב".
הוא חייך חיוך קורן ויצא מהחדר בדילוגים.
אני לא יודעת למה אבל הייתה לי הרגשה לא טובה שמשהו לא טוב עומד לקרות.
נ.ב- תקראו את הרציתי להוסיף.


תגובות (4)

זה נשמע ממש טוב ^^
אמממ…. על מה הסיפור? כאילו, כדי לתת שם….
ואני לא טובה בשמות, אבל חשבתי על, לא יודעת, קריס?
מחכה להמשך ^^

08/08/2013 05:22

אחרי שיהיה לי שם לסיפור ולדמות אני ימשיך

08/08/2013 05:30

אהבתי (:
(באיחור ):)

10/08/2013 04:14

יפההה

07/09/2013 11:45
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך