דיליסיה ופרניסאוס

דיליסיה ופרניסאוס היו חברים טובים בנפש מאז ילדותם. פרניסאוס הביט בעננים והודה לזאוס על שנתן לו את דיליסיה. בין העננים הופיע ניצוץ קטנטן.. הניצוץ התקרב ונראה כמו כוכב שביט המתקרב אליהם. הוא העיר את דיליסיה משנתה והלך איתה למרפסת, שימות איתה. הכוכב התקרב אבל לבסוף פניו של הרמיס הציצו מכוכב האש. הוא האט מעט את מהירותו ונחת בעדינות על האדמה. הוא קרא: "פרניסאוס! אנו מאשימים אותך על השחתת שם האלים! אבקש ממך, דיליסיה, להקריבו קורבן ואני אקח את נשמתו אל השאול." הרמיס נעלם והשאיר אחריו קופסא אחת מקושטת וכבדה. דיליסיה גילתה חרב מבריקה ומוזהבת. הם הלכו למקדשים, ניסו לפייס את האלים ולגרום להם לרחם עליו. אך האלים לא וויתרו. ובסופו של דבר הגיע היום בו פרניסאוס היה אמור למות. דיליסיה הרימה את החרב הנוצצת גבוה מעל לראשה. פרניסאוס עצם את עיניו ומלמל: "איהנה מהמוות…." אבל היי… החרב לא פגעה בו. הוא פקח את עיניו ומצא את דיליסיה חברתו וגם אהובתו, מדממת. הוא ניסה לקרוא לעזרה, אבל אין קול ואין עונה. התפלל אל זאוס, שנשמת דיליסיה תהיה שמורה לעד. פרניסאוס חזר לביתו באתונה, וחי את שארית חייו ביגון רב.