הדור החדש- פרק 4 (מוקדש לנטע!!)

"נטע!!!" קולו של זאק נשמע בין העצים. הוא רץ לכיווני ונראה היה לי בהתחלה שהוא יצא מתוך שיח.
"את בסד-" הוא עצר את עצמו לרגע כשראה את זרועי ואת כל האזור.
"א-א-א-את הצלחת.." הוא לחש. חייכתי אליו.
"א-א-אני.. אף אחד אף פעם לא עשה את זה בשבילי.." הוא הניד בראשו, אך כאילו דיבר אל עצמו. הוא הרים את מבטו אליי וחייך. "תודה."
חייכתי אליו בחזרה. "אין בעד מה." עניתי לו והתחלנו ללכת ביחד בחזרה אל מחנה החצויים.
………………………………………………………………..
התחלנו ללכת אחד ליד השני לכיוון הבית הגדול והלבן. בד לבן ומאולתר שמצאנו כיסה את זרועי וסתם את הדם. הוא כבר קיבל גוון אדמדם מעט אך עשה את עבודתו. ידי שרפה מכאבים וזעקתו מלאת הרחמים של המינו-משהו הדהדו בראשי וגרמו לכל צעד להכביד עליי, אך ניסיתי להיראות כמה שיותר בסדר בשביל לא להבהיל את זאק.
זאק הרגיש שזו אשמתו. אחרי שהתנגשתי בו לפני כמה שעות הוא ברח אל תוך היער ורצתי אחריו. מפלצת עלתה על הריח שלנו והתקרבה אלינו. זה היה המינו-משהו. הצלחתי בכוח לא מוסבר להרוג אותו עד שהתאדה באוויר, אך הוא פצע אותי בחזקה ביד. זאק מרגיש אשם מעט. יכולתי לראות זאת בפניו. אבל זו לא הייתה אשמתו. הטיפשות שלי.. היא עוד תהרוג אותי מתי שהוא.
ובעולם שאני חייה בו? בטוח תהרוג.
הירח כבר עמד באמצע השמיים ונח בהם. הרוח הקלה קיררה את גופי ורמה לידי לכאוב עוד יותר. הרגשתי כאילו הוא הירח מביט בנו וצועק עלינו בלי קול: "מה אתם עושים בחוץ?! כבר אמצע הלילה!!"
באותו רגע רציתי לצעוק לשמיים שיהיו בשקט, ושלא אשמתנו שמפלצת ענקית תקפה אותנו. אבל אז נזכרתי שאני רק אהיה עוד יותר משוגעת.
"אז…" אמרתי בחוסר נוחות קלה לאחר הליכה מרובה. "לאן אתה הולך?"
"מה זאת אומרת?" הוא שאל. ידיו היו מעט שרוטות מהריצה, או ליתר דיוק מהבריחה, מהמפלצת. טוב, קיוויתי שזה היה מהמפלצת ולא ממני.
"לאיזה ביתן." עניתי בפשטות.
"אה." הוא ענה בחוסר נוחות. פניו קיבלו טווי פנים מודאגים מעט, כאילו הוא מתווכח עם עצמו אם להגיד לי או לא.
"אין לי ביתן," הוא ענה בעצב. "אני לא כמו שאר החצויים שפה. מאז שאני זוכר את עצמי עברתי בין משפחות אמנה שכל פעם נטשו אותי מחדש. בגיל עשר סאטיר מצא אותי, למרות שבגיל שש תקפו אותי. בפעם הראשונה. לא קיבלתי את הסימן, לא קיבלו אותי בשום מקום. אף פעם."
רציתי להיבלע בתוך האדמה. והפעם באמת.
למה אני חייבת להיות כל כך סקרנית?!
"א-א-אני מצטערת… לא ידעתי…" השפלתי את מבטי את האדמה ובעטתי באבן קטנה.
"ז-ז-זה בסדר." הוא אמר וחייך אליי חיוך זהיר. חייכתי אליו כמחוות תודה.
"כשאני במחנה, אני ישן בחדר מיוחד בבית הגדול. זה החדר שבו ישנים החצויים שלא נמצא להם ההורה האל. פעם היו תוקעים את כולם בביתן הרמס, אבל עכשיו מתגלים ההורים האלים יותר במהירות." הפתיע אותי הצורה שבה הוא דיבר. הרגשתי שהוא הרבה יותר סומך עליי.
"נטע!" קול גברי ונמוך יחסית צעק לעברנו. מכיוון הבית הגדול רץ -או ליתר דיוק, דהר- לעברנו כירון. בגדיו אשר לבש היו כחולים ומקומטים מאוד ועל ראשו נחה מצנפת כחולה בעלת פונפון לבן. הוא הזכיר את האיילים של סנטה קלאוס, רק בכחול. טוב, אם היה להם חצי גוף של בן אדם…
הוא התקדם במהירות מפחידה לעברנו ויכולתי לראות שלידי זאק רוצה לברוח.
"נטע!" הוא אמר כשהגיע אלינו. "מה קרה לך?!" הוא צעק בתדהמה כשראה את ידיו המכוסה בבד הלבן-אדמדם. טווי פניו היו מודאגים וכועסים.
"מינו-משהו." עניתי בפשטות, כאילו הסברתי למה לא הכנתי שיעורי בית. הבטתי בכובעו המתנדנד.
"ו… הכובע?" הצבעתי על הכובע קלות. ברגע שהוא קלט שהכובע על ראשו, הוא קילל בשקט והוריד אותו במהירות.
גיחכתי קלות. טווי פנים התרככו ושפתיו נמתחו לחיוך קטן.
"אה," הוא אמר בקצרה כשראה את זאק. פניו נעשו קשים ומודאגים. "שלום, זאק."
זאק הנהן בפחד. "ש-ש-שלום."
"אתה תישן כאן היום?" הוא שאל. נראה היה כאילו הוא מכיר אותו שנים. ולא בתור חברים כל כך טובים. זאק הנהן.
"אם ז-ז-זה בסדר."
הפעם זה היה תורו של כירון להנהן. החיוך הקטן חזר אל פניו, וכך גם של זאק.
"נטע, את תישני בחדר עם זאק." הוא ציווה עליי. "זאק, תיקח בבקשה את נטע לחדר. ו… תיתן לה קצת אמבורוסיה שתרגיש טוב יותר עם היד, טוב?"
"א-א-אתה באמת ס-סומך עליי?" הוא שאל בקול רועד. עיניו נצצו קלות.
כירון הנהן. "אל תאכזב אותי." ויצא לריצה בדהירה מהירה.
חיוך קל התפשט על פניו. כאילו חושב שזה חלום.
"בוא נלך." אמרתי לו. הוא הנהן וצעד לידי. התחלנו ללכת אל כיוון הבית הגדול והלבן, שנראה מבריק באור הירח.
………………………………………………………………
צבעו וגודלו של החדר הגדול והלבן הזכיר לי את החדר שלי. מיטות נמוכות היו פרוסות ברחבי החדר. ארון גדול העשוי מעץ אלון קל וחום עמד בקצה החדר ונתן מקום אחסון לבגדי המחנה ולחפצים שונים. בצד החדר עמד שולחן קטן ועליו כמה חרבות, כנראה ליתר ביטחון. החלון הגדול חשף את הירח הגדול ואת השמיים הצלולים ונתן הרגשה מעורפלת של מרחב שלא נגמר.
אפשר היה לראות שהחדר היה לא מושקע. כמובן, הוא היה רק ליתר בטחון.
זאק הביט בחדר בעצב. "טוב," הוא השפיל את מבטו אל הרצפה. "זה החדר."
הבנתי מה הוא מרגיש באותו רגע.
שרק רוצים לתקוע אותו באיזה מקום, שאף אחד לא אוהב אותו. החדר הפיץ את ההרגשה הזאת.
פתחתי את הארון. ערמת חולצות הטריקו הכתומות של המחנה ומספר בגדים נוספים היו בתוכו. באופן מוזר, כרגיל, הבגדים היו במידה שלי בדיוק.
"קחי." הוא אמר לי. בידו הייתה צלחת פלסטיק ועליה פרוסת.. עוגה, נראה לי? בצבע כחול.
"זו אמבורוסיה. זה יגרום לך להרגיש טוב יותר." הוא הצביע על ידי. כבר לגמרי שכחתי ממנה. הדם המשיך להכתים את הבד שכבר היה יותר אדום מלבן.
לקחתי מידו את הצלחת ואכלתי את העוגה. תחושת חמימות קלה עטפה את גופי וזרמה עד לידי. תוך כמה שניות זרם הדם נפסק והכאב חלף לחלוטין.
"תודה.." מלמלתי. הוא הנהן בזהירות וזרק את הצלחת אל תוך פח קטן.
זאק נשכב אל המיטה בצד הכי ימני של החדר ונצמד אל הקיר כשפניו פונות אליו. בהיתי בו בעצב. לא יכולתי להבין את מה שהוא עובר. כל כך הייתי רוצה.
"אמ…" לחשתי. באותו רגע לא בדיוק ידעתי מה אני רוצה להגיד. הוא נשאר דומם כשגבו מופנה לכיווני.
"לילה טוב.." לחשתי. הייתי בטוחה שהוא לא שמע אותי. נשכבתי את המזרון אשר היה בדיוק מול החלון הגדול והבטתי בחלון.
"לילה ט-ט-טוב.." שמעתי קול חלש. חיוך קטן עלה על פניי כשידעתי שזה זאק. כיסיתי את גופי בשמיכה דקה ועצמתי את עיניי.
………………………………………………………………………………………
צפירות רמות נשמעו מחוץ לחדר כמו תזמורת ציבורית.
צרחתי כשהקולות הגיעו אל אוזניי בהפתעה. "מה?! מי?! מה קורה כאן?!?!" צרחתי.
"השכמה." זאק אמר בקצרה. הוא הביט בחלון הקטן. השמיים היו בעלי צבע כחול כהה והשמש לאט לאט הופיעה והאירה את השמיים בגוון כתמתם. אפילו הציפורים והחיות עוד ישנו!
"למה עכשיו?! רק שלוש בבוקר!"
"עכשיו שש."
"זה לא העיקרון!"
הוא הניד בראשו והגניב חיוך קטן. הוא כבר היה לבוש בחולצת הטריקו הכתומה ובג'ינס ארוך. לגופו הוצמדה חרב קטנה ושחורה – נראה לי שהוא קרא לזה פגיון. הוא היה מאוד מיוחד. לא ראיתי עוד אחד כזה באף מקום אחר – וכשאני אומרת 'מקום אחר', אני מתכוונת למקום בו התאמנתי אתמול.
"היום יש אימונים. צריך ללכת לאכול ארוחת בוקר." הוא ענה וקולו רעד מעט.
"זה אומר שאני צריכה לקום…?" רטנתי. הוא הנהן.
"שונאת לקום…" קיללתי את עצמי בשקט וקמתי בחוסר רצון. התלבשתי במהירות שאני רגילה לה (כי כשאתה קם רבע שעה לפני שבית הספר מתחיל אתה לומד להתלבש מאוד מאוד מהר) בחולצת הטריקו עם הכיתוב של 'מחנה החצויים' ובמכנס ג'ינס ארוך. את שיערי החום אספתי לצמה שהשתלשלה על כתפי הימנית.
"אתה בא?" שאלתי אותו. הוא נרתע וצעד כמה צעדים אחורנית. השפלתי מעט את פניי.
"א-א-אני.. אני לא יכול לבוא…" הוא אמר והשפיל את מבטו.
"אבל למה, זאק?" הנחתי את ידי על כתפו. "אתה יכול. אני אתך."
"אני לא יכול. ואת לא יודעת הכל." הוא אמר במרירות ויצא מהחדר בריצה.
"זאק.. זאק, חכה רגע!" קראתי לו והתחלתי ללכת אחריו. עברתי בין החדרים הרבים בתוך הבית הגדול. כל חדר היה כמו עולם שלם, מופלא ונהדר. הייתי בוהה בכל חדר לפחות כמה ימים אם לא הייתי מנסה להשיג את זאק.
"בוקר טוב." קרא כירון ועצר אותי. בגדיו בגווני החום היו מבריקים ומסודרים. שערו היה מתולתל מעט. כמובן שמאז אתמול בערב שיערתי שהוא יוותר על המצנפת הכחולה…
"את מרגישה יותר טוב?" הוא שאל והביט בזרועי החבושה-לשעבר.
ליטפתי אותה קלות כשראיתי כמה זה מעניין אותו. "כן. הודות לזאק…" חייכתי לעצמי כשהזכרתי אותו. מבטו התקשח כשהזכרתי אותו. הוא נראה מודאג, דבר שהדאיג גם אותי.
"מה קרה?" שאלתי.
"שום דבר." הוא אמר ובמהירות הצמיד על פניו חיוך.
"אוקיי.." אמרתי. לא הייתי בטוחה מה עובר בראשו, אבל ידעתי שהוא לא אומר לי הכל. לא שיש לו סיבה מיוחדת כן לומר לי משהו…
במהירות נפרדתי ממנו והמשכתי לרוץ, אך עד שיצאתי החוצה זאק כבר נעלם.
ידעתי שאני לא אצליח להשיג אותו. לא היה זכר אליו.
נאנחתי באכזבה והתקדמתי אל כיוון חדר אוכל. בבוקר המקום היה ממש קסום.
שכבת הטל הקטנה הבליטה את צבעו הירוק של הדשא והמבריקה אותו. ריחו של הדשא היה מתקתק ומסחרר. השמיים כבר קיבלו את צבעם הכחול הצלול והמושלם ונותרו חשופים, ללא עננים.
המוני חצויים התקדמו לעבר חדר האוכל או אל עבר הנשקייה והלכו להתאמן. הבטתי בפליאה בכל נער ונערה. המונים מהם עברו לידי. הם בחנו אותי והתלחשו ביניהם. חלקים מהם הביטו בי וחייכו, אז החזרתי חיוך ממבוכה. הרגשתי שאולי, פעם אחת בחיי, משהו טוב יקרה לי.
"היי! את מאתמול!" קול מוכר באופן רע נשמע מאחוריי וניפץ את מחשבותיי. הסתובבתי ולעברי נגלה.. טוב, איך לא? הנער המוזר מאתמול. הוא הביט בי במבט מטופש וחייך. הוא לבש חולצה אדומה משובצת וג'ינס ארוך. כרגיל, הוא נראה כמו קאוובוי מסרט לא-מוצלח.
גלגלתי את עיניי בכעס. "כן. זה אתה." עניתי בקצרה
הוא הביט בי בלי הפסק. התחלתי ללכת משם אך הוא תפס בידי.
"היי, היי, היי! לאן את הולכת?" ריח פיו המסריח מאלכוהול גרם לי לרצות להקיא. "איפה החבר הזה שלך?"
"תעזוב אותי." מלמלתי בכעס ומשכתי בידי. הוא לא עזב.
"ממממ…" הוא אמר בשמחה. "אני לא חושב.. אז.. את עדיין לא יודעת מי ההורה האל שלך?"
"ל-ל-ל-לא. אני לא יודעת."
הוא חייך. חיוך שרק גרם לי להקיא מבפנים. "אני מקווה שאת לא אחותי-למחצה… כי זה יכל להיות מוזר…" הוא גיחך. באותו רגע התפללתי שרק יעזוב אותי ואני אברח.
"אבל.. יודעת מה? זה לא כל כך משנה לי.."
"אוסטין!" קול גברי וכבד צעק לעברנו. אבל זה לא היה כירון..
גבר דיי.. טוב, דיי שמן התקדם לכיווננו. הוא לבש.. שמלה לבנה?
הוא החזיק בבקבוקים ירוקים בעל נוזל סגול כהה. על ראשו נח זר פרחים בצבעים ירוק וסגול. שערו היה שחור כהה ועיניו הכחולות דמו לעיניו של אוסטין. יכול להיות..
זה אבא שלו?!
"אוסטין!" הוא צעק עליו ונופף באחד הבקבוקים. אוסטין קילל בשקט ועזב את ידיי. באותו רגע נשמתי לרווחה וצעדתי כמה צעדים לאחור.
"אוסטין! אני מחפש אותך כל הבוקר! ומה אתה עושה עם.." הוא הביט בי במבט גועל. "זאת?"
אני אמורה להיעלב מזה?
"אני חיפשתי אותך. ידעתי שאתה צריך אותי, וחיפשתי אותך בכל המחנה. ובסך הכל שאלתי אותה עם היא ראתה אותך, אבל היא לא שמעה אותי אז תפסתי אותה ביד. זה הכל."
"אה." האיש הנהן בראשו.
הוא באמת האמין לו?!
"אוקיי.. אתה יכול ללכת.." הוא כיוון את ידו אל חדר האוכל, ואוסטין ידע שאין לו כל כך הרבה ברירות. הוא פזל לעברי חיוך – ספק עם חיוך ניצחון, והסתלק משם.
"ו… מי את?" הוא הביט בי.
"אני-"
"אוי לא." הוא הניד בראשו והניח את ידו הימנית על מצחו. "את החדשה, נכון? את נוגה."
"האמת שזה נטע-"
"אוי. היא פטפטנית…" הוא רטן לעצמו. כיווצתי את ידיי לאגרופים בשביל לאגור את כעסי ובעיקר לשמור שלא יתפרץ.
"אני הגעתי לפני כמ-"
"כן, אני יודע, נוגה!" הוא אמר.
נטע, תשתלטי על עצמך!
"בגד יפה, ה…" בלעתי רוק במילה זו. "שמלה."
"זה טוגה!" הוא קרא. "אני דיוניסוס, אם לא היית מספיק חכמה לשאול. אל היין. אני האל היין, המסיבות, הפיריון! אני-"
"תקוע כאן?" מיהרתי לשאול.
הוא הזעיף פנים לעברי. "יש דברים שקשורים רק לאלים, חצויה חוצפנית."
"כלומר, אתה תקוע כאן."
"כן! אם את חייבת לדעת! זאוס הטיל עליי עונש, ואני מנהל מחנה החצויים יחד עם כירון לעוד… 50 שנה, 213 ימים ו-12 שעות."
הרמתי את גבתי הימנית ושילבתי את ידיי למשמע דבריו. פניו נעשו חמוצות וכועסות. "כשאתה צריך להיות תקוע עם חצויים חוצפניים כמוך, אז כן! סופרים את השעות!" ובאמירה חברותית זו הוא הלך לדרכו.
פלטתי אנחת כעס וגלגלתי את עיניי. "אני מאוד מקווה שהוא לא ההורה האל שלי. ואם כן, עדיף כבר לא לדעת.." לחשתי לעצמי והתקדמתי בחזרה אל חדר האוכל.
חדר האוכל היה עמוס במיוחד היום. חצויים רבים הסתובבו בין השולחנות וזימנו לעצמם מזונות שונים, נערים רבים צעדו אל האח והקריבו חלק ממאכליהם לאלים, קולות הפטפוט הרבים הזכירו לי את הקפיטריה בבית ספרי לשעבר.
אבל פה לפחות אין מלחמות אוכל. אני מקווה…
התקדמתי לעבר שולחן אתנה תוך שאני נמעכת בין התלמידים הרבים וממלמלת "סליחה" מידי פעם.
ג'ון וקירסי ישבו שם ודיברו עם שאר אחיהם למחצה. קירסי לבשה את החולצה של המחנה וג'ינס קצר. שערה הבלונדיני המתולתל היה אסוף וקצוותיו השתלשלו על עורפה. עיניה המאושרות הביטו בחברתה (או ליתר דיוק- באחותה למחצה. אבל אני בטוחה שהם היו לפחות נחמדות אחת לשניה.) שישבה לצידו של ג'ון.
ג'ון לבש מכנסי ג'ינס ארוכים וכחולים ואת חולצת הטריקו הכתומה. שיערו השחור של ג'ון הבליט אותו משאר אחיו הבלונדיניים וכך זיהיתי אותו מיד. על צלחתו של ג'ון נחה חתיכה גדולה של חביתה צהובה נגוסה קלות. קירסי אכלה סלט פירות רענן ואכלה ממנו תוך שהיא נוגעת בטופר המנטיקור שעל צווארה.
"נטע!" היא קראה בפליאה כאשר ראתה את פניי. "הנה את!"
חייכתי אליה והתיישבתי לידה. "בוקר טוב." קראתי. רק כשהתיישבתי מולה הבחנתי בשרשרת קטנה בעלת חרוזי חימר. חשבתי במהירות על מה אני רוצה לאכול: ערמת פנקייקס חמים…
ריכזתי את כל מחשבותיי עד שנגלה בפניי צלחת בינונית ועליה 3 פנקייקים בגודל כף ידי ועליהם סירופ מייפל סמיך.
הם הנהנו לעברי נראו גאים בי בצורה.. טוב, דיי משונה.. אף אחד חוץ מג'ייק לא הביט בי בצורה כזאת.
הלכתי והעליתי מנחה באח אשר מתבערת ללא הפסק.
"אבא.. מי אתה..?" לחשתי לעצמי עד שהפנקייק נשרף לחלוטין, וריחו השאיר טעם מתקתק באוויר. בהיתי כמה דקות באש המתלקחת והלא נגמרת וחזרתי במהירות לשבת ליד קירסי.
עד שהגעתי בחזרה למקומי סלט הפירות של קירסי כמעט ונגמר.
"אז.. היום יש אימונים.." ג'ון אמר ונגס בחביתה שלו שחוסלה כמעט לגמרי. התחלתי לאכול בהנאה את הפנקייק המתוק שלי.
"לא בכל יום יש אימונים?" רטנתי והכנתי חתיכה גדולה במיוחד לפה.
"כן, אבל היום יש אימונים קבוצתיים, שכולם משתתפים בהם. כנראה כירון יארגן תפוס את הדגל."
"תפוס את הדגל? כלומר, המשחק שילדים בני 8 משחקים? זה שנוגעים במישהו והוא קפוא וכל הדברים האלה?"
"אממ… " קירסי ניסתה לתאר את מה שהיא רוצה להגיד. "בעיקרון, זה המשחק, אבל אנחנו.. את תראי…"
"אוקיי…" הסתכלתי עליה במבט חשדני. היא צחקה וקמה ממושבה.
"נו? סיימת לכרסם את הפנקייק שלך?"
"אני עדיין בתהליכי כרסום!!" הצבעתי על הפנקייק האכול-למחצה שלי עם המזלג שלי.
"הממ…" היא חזרה לשבת. "ו.. כמה זמן תהליך הכרסום ייקח?"
"אל תאיצי בתהליך הכרסום!"
היא צחקה. צחוק מאושר שהזכיר לי את ג'ייק. אני לא מאמינה כמה הוא עשה בשבילי..
הוא הקריב את עצמו בשבילי..
הוא חי. אני יודעת. הוא חייב להיות!
"את יודעת?" הבטתי בפנקייקים החמים בחוסר רצון. הרחקתי אותם קלות ממני. "אני כבר לא רעבה."
קירסי רק הרימה את כתפיה וקמה. "אז נלך?" היא שאלה.
"ג'ון?" היא הביטה בו. הוא קם ממקומו והביט בנו באכזבה. "אני לא אוכל לבוא אתכם. אני אצטרף מאוחר יותר."
"אוקיי…" קירסי עמדה וטפחה על שכמו. "אנחנו כבר נמצא אותך."
הוא הנהן בשמחה, נפרד ממנו ורץ לדרכו.
"אז…. נלך?" היא שאלה אותי. הנהנתי בשמחה ויצאנו מחדר האוכל.
……………………………………………………………………………..
השמש עמדה באמצע השמיים והשמיים הצלולים נראו כמו חלום מתוק.
ריח הדשא המתקתק שרר באוויר ונתן הרגשה נעימה של יער שומם ומושלם.
האזור הרב שרק לפני חצי שעה היה ריק (בערך) התמלא בחצויי רבים אשר שוטטו בין הדשא הרב שכולם מצוידים בנשקים שונים, נערים רבים נכבו על סוסים.. עם כנפיים?!
זוג חצויים – נער ונערה – נלחמו אחד מול השני בצחקוקים קלים. קבוצות גדולות של חצויים התלכדו ונלחמו אחד בשני, אך רוב החצויים עשו את דרכם אל אזור מתקני הלהתראות-עולם.
נער בלונדיני גבוה ושזוף התקרב ונופף לעברינו. הוא החזיק בידו חרב וחיוכו הגדול הסגיר אותו מיד.
זה היה כמובן לוקאס.
"שלום בנות." הוא אמר שעמד לידי. חייכתי אליו. "היי קירסי, לא ראיתי אותך הרבה זמן."
"אתה יודע.. מסע חיפושים והכל…" היא גלגלה את עיניה.
"טוב.. איפה נתאמן?" הבטתי בשניהם. הם הסתכלו אחד על השני כשמבט מעט תחמני על פניהם.
"מתקני הטיפוס." הם קבעו.
"מה?!" צעקתי. אין שום סיכוי בעולם!! שאני עולה על מתקני הלהתראות-עולם!! "אני לא עולה עליהם!"
"נו, בואי נטע!" קירסי אמרה ותפסה את ידי. היא התחילה לגרור אותי לכיוון המתקנים. ניסיתי להתנגד אליה אך היא חזקה יותר ממה שהיא נראית. לוקאס הלך אחרינו וגיחך מידי פעם. ביקשתי ממנו עזרה אך הוא הרים את כתפיו וחייך. "זה חשוב, נטע. זה יעזור לך."
אני לא יודעת מה אתו, אבל אני לא חושבת שיעזור לי למות!!
עמדנו מולם. חצויים מעטים התקדמו מהמתקן אל המרפאה כשכוויות ענקיות על ידם.
אבל.. אני אמות שם!"
לוקאס הניח יד על כתפי. "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר…" הוא לחש. הרגשתי את הביטחון מטפס על גופי.
"בסדר.. אני אנסה.." נכנעתי והרמתי את ידיי. התקדמתי למתקן שהיה יותר ויותר גבוה כל עוד התקרבתי.
גושי הלבה הרבים נפלו מהמתקן וגרמו לי לאימה. הייתי בורחת משם אילולא הם עמדו מאחוריי.
"אני אעשה את זה…" לחשתי לעצמי והתחלתי לטפס.
בהתחלה זה לא היה נורא. זה היה כמו מתקן טיפוס נורמלי. טיפסתי עליו במהירות וככל שעליתי הרגשתי יותר ויותר גאה בעצמי.
לפתע המתקן החל לרעוד. המתקן זז ממקומו.
"נטע! זוזי לצד השני!" קולו של לוקאס נשמע מלמעטה. במהירות טיפסתי לצידו השני של המתקן ושרדתי את ההתנגשות בין שני צדדיו שלו. חצויים מעטים נפלו ממנו והתרסקו על האדמה הקשה.
נשמתי לרווחה. "זה היה קרוב.."
כמובן שזה היה מוקדם מידי בשבילי. בלי אזהרה, גושי לבה עופפו מהמתקן לכיווני. הם פגעו בידיי החשופות. הכאב החם לא דמה לשום דבר שחוויתי בחיי. הרגשתי כאילו נפלתי אל תוך אש בוערת. צרחתי מכאבים.
עזבתי בכאבים את ידיי מהמתקן ונפלתי למעטה. בכוח לא נורמלי תפסתי בחזרה במתקן ביד אחת. נטלתי בין שמיים וארץ. הרגשתי את ידי נתלשת ממקומה.
"נטע!" לוקאס צעק מלמעטה. אבל זה היה מאוחר מידי.
עזבתי את המתקן ועופפנו באוויר. התנגשתי באדמה הקשה בחבטה גדולה. למזלי, נפלתי על ערמת חציר.
"נטע!" לוקאס צעק באימה ורץ לכיווני. ידיי היו אדומות כולן וצרבו. הרגשתי שידיי עומדות על גחלים.
נעתי בכאב וקמתי ממקומי. החזקתי את ידיי בכאב. "אני שונאת את המתקן הזה!!"
"את בסדר?" קירסי אמרה כאשר רצה לכיווננו.
"כן… סתם התרסקתי ממתקן טיפוס עם לבה!! הכל כרגיל…" נראה היה שקירסי רוצה לצחוק, אבל ידעה שזה לא הזמן ולא המקום.
"אבל את חייה, נכון?" קירסי אמרה ובטעות נגעה בידי. נרתעתי ממנה וזעקתי מכאב. "פחות או יותר…"
"סליחה.." היא מלמלה. ונרתעה לאחור.
"תישארי כאן. אני וקירסי נלך להביא לך אמבורוסיה." לוקאס קבע. הנהנתי להסכמה והתיישבתי באנחות קלות על החציר.
"תודה.." מלמלתי. הוא חייך ושניהם רצו אל כיוון המרפאה.
לפתע הרגשתי את ידיי זורחות באור צהוב. הבטתי בהם בתדהמה. פס צהוב בהיר במיוחד עבר מכתפיי ועד סוף האצבעות. ההרגשה החמימה והנעימה לקחה את כל הכאב ונעלמה באותה מהירות שבה הגיעה.
קמתי בהפתעה והבטתי שוב בידיי.
כאילו לא קרה להם דבר.
"אבא?" הבטתי לשמיים. "זה אתה?"