המלחמה על תפוח הזהב

האלות הרה, אתנה ואפרודיטה ערכו סעודה והזמינו אליה את כל האלים. שלוש האלות התגנדרו היטב, והיו לבושות במיטב הבגדים היפים שהיה ליוון העתיקה להציע.
הם הזמינו אלים רבים, אך את אריס, אלת המדון הן לא הזמינו, ולכן, כיאה לאלה מסכסכת ומחממת, חרטה על תפוח זהב את המילים "ליפה ביותר", וגלגלה לעבר האלות. למותר לציין שצחקקה צחוק מרושע, כיאה לאלה של וויכוחים.
שלוש האלות מיד החלו בקרב, שכן, כל אחת האמינה שהזכות לבעלות על התפוח הזהב (שאגב, לא היה טעים במיוחד, לדעתי. ניסיתם לאכול פעם זהב? זה שובר את השיניים. לא מומלץ.)
למה בכלל כל אחת רצתה את התפוח?

~הצד של הרה~
"זאוס! מספיק כבר!" קראה הרה.
"מה עשיתי?" מחה אדון השחקים.
"עוד בת תמותה, עוד ילד, עוד יורש עצר?!" כעסה הרה.
מאז נישאו השניים, שלום בית היה מושג שחמק מסף ביתם. זוגיותם הייתה חזקה, אך חיבתו של מלך האלים לנשים הייתה חזקה יותר. לא פעם תפסה הרה את זאוס במהלך משגל או ניאוף, וזה דבר שתמיד הכעיס אותה.
"אתה ממשיך שוב ושוב לבגוד בי! אינני מוכנה לשאת עוד את זה!" קראה הרה.
"איני כובל אותך בכבלים אלי," אמר זאוס.
"אני אלת הנישואין. כיצד אוכל להתגרש?"
"חפשי ב144. יש שם עורכי דין טובים."
"אני אמצא עורך דין ואוציא סכום מזונות כל כך גדול, שכל העושר שיש לך יהיה שלי."
"בהצלחה עם זה. הבנים שלנו לא צריכים דמי מזונות."
"הסתכלת על ארס לאחרונה? הוא תוקפן ואלים יותר מתמיד. מעט אומגה 3 לא יזיק לו. הוא זקוק לדמי מזונות."
"מספיק עם הפולניות," מחה זאוס.
"זו לא פולניות! זו דאגה של הורים, מה שככל הנראה לא קיים אצלך, משום שאתה הולך ובועל כל דכפין!"
"זה לא כל דכפין! רק נערות יפות."
"אתה פשוט מחליא אותי!" קראה הרה.
"ואת מחליאה אותי. הסתכלת במראה לאחרונה? את נראית כל כך זקנה!"
הרה נעלבה כל כך מההערה הפוגענית של זאוס. היא לא הייתה מסוגלת עוד לשאת את העלבון.
היא קמה והלכה, בעוד זאוס מגדף אותה, ומכנה אותה פחדנית.

"ואז הוא אמר לי שאני נראית זקנה," אמרה הרה, כובשת את דמעותיה, אוחזת בספל של נקטר מתוק.
"די, די, יהיה בסדר, הרוש" הבטיחה איריס, "שתי עוד קצת תה עם נבט חיטה, והכל יסתדר."
כאשר ניגשה אליה אתנה, והציעה לערוך סעודה ביחד עם אפרודיטה, רצתה הרה להוכיח שאיננה זקנה, והיא עוד נמרצת. היא ביקשה את עזרתה האדיבה של אפרודיטה בשביל בגדים יפים, איפור מושלם וגינוני אישה.
"את נראית כמו מיליון דרכמות," אמרה אתנה.
"בואי ניקח סלפי," אמרה אפרודיטה, ושתיהן הצטלמו.
וכך, כאשר התגלגל התפוח, רצתה הרה את תפוח הזהב כהוכחה ניצחת לכך שהיא אלה שצריך להתחשב בה, בעיקר מצד בעלה שזלזל בה.

~הצד של אתנה~
"חכמולוגית טיפשה!" קרא ארס.
"אינך יכול לקרוא לי 'חכמולוגית' ואז 'טיפשה'. המילים הללו נוגדות זו את זו."
"אשכנזייה מתנשאת!"
"איני מבינה. מהו בכלל אותו כינוי אשכנזייה?"
מאז שהתחיל ארס לצפות ב"האח הגדול", למד מילים שהיו זרות בשפתן של האלים היווניים. מובן שאף אחד מהם לא היה בקיא במוצאות המזרח ואשכנז. כולם היו יווניים, מלבד אפרודיטה, שהייתה קפריסאית, אבל בינינו, קפריסין, יוון, הכל אותו דבר. מלונות זולים, קל לגנוב מגבות. לא קשה.
"את אפסית!" קרא ארס, "את בושה לאלות המלחמה!"
"ובכן, אתה אל המלחמה חסרת החשיבה. אני היא אלת המלחמה והטקטיקה."
"טקטיקה שמקטיקה. זה לא מעניין אותי."
"צר לי שלא בורכת בשכל, אחי," אמרה אתנה.
"מתנשאת מסריחה," אמר ארס, והלך.
אתנה לרוב לא התייחסה לעלבונותיו של הקולגה שלה, אך הפעם היה בזה משהו שטרד את מנוחתה. היא הרגישה בחוסר התמיכה והפרגון מצד שאר האלים. היא האמינה שהדבר נעוץ בכך שהיא מדברת בשפה גבוהה כל כך, שאין הם מבינים אותה, ולכן לגלגו לה.

"האם אני באמת מתנשאת?" שאלה אתנה.
"לא, לא, וודאי שלא, אתנוש," אמרה איריס, "שתי עוד קצת תה עם נבט חיטה, והכל יסתדר."

אתנה רצתה להוכיח לכולם שהיא איננה עוד סתם אלה, ואיננה "מחרבת כייף". היא החליטה על ארגון סעודה, אך לשם כך הייתה זקוקה לעזרה נשית: אפרודיטה, שהתמחתה באירועים וקישוטים, והרה, שהתמחתה בלהיות אמא.
אתנה קיוותה שהשגת תפוח הזהב של "היפה ביותר" יגרום לה לקבל מעט כבוד משאר האלים. כבוד אותו רצתה מאוד לקבל.

~הצד של אפרודיטה~
אפרודיטה הינה אלת היופי והאהבה. מן הסתם שתפוח שרשום עליו "ליפה ביותר" יהיה מכוון לה, אך הדבר היה לה חשוב אפילו יותר מהרגיל.
"אז… מה בכלל ההבדל בינך לבין ארוס?" שאל אפולו.
"ארוס הוא בני."
"ובכל זאת?"
"אני אלת האהבה, והוא אל התשוקה," אמרה אפרודיטה.
"אבל מה ההבדל?"
"אהבה זה כשאתה אוהב משהו. כמו למשל, אני אוהבת גלידה, שוקולד, ממתקים, סוכר, בצקים, מלאווח, ג'חנון, פתות, מופלטה."
"ותשוקה?"
"תשוקה זה כשאתה ממש רוצה לקבל משהו. כמו למשל, אני משתוקקת לגלידה, שוקולד, ממתקים, סוכר, בצקים, מלאווח, ג'חנון, פתות, מופלטה."
"נשמע שאת רעבה."
"ברור שאני רעבה. אתה יודע כמה קשה זה להישמר מפיתויים? אני מוכרחה לשמור על הגזרה שלי!"
"אבל את אלה! את יכולה לשנות צורה כרצונך."
"היי, זה נכון!" אמרה אפרודיטה.
היא החליטה מיד להתחיל בסעודה. היא אכלה גלידה בטעם וניל יווני (הוניל הצרפתי עוד לא הומצא, שכן הצרפתים עוד היו שבטים גאליים), שוקולד (שעוד לא התגלה, אז זה סתם שם קוד למשהו טעים), סוכר (לא קנה סוכר, אלא אבקה לבנה שהם מצאו שם.), בצקים, מלאווח (תימנים תמיד היו, ותמיד הכינו אוכל טעים), ג'חנון (ככה הומצאו ימי השבת), פתות (מה זה בכלל?) ומופלטות (כי אין דרך טעימה יותר לשבור את אי-אכילת החמץ בפסח!). היא אכלה והשמינה, עד שהחליטה שהיא תשנה את צורתה לרזה וחטובה, אך לא הצליחה! הקסם לא עבד.
בחרדה עמוקה, פנתה אפרודיטה למומחית.
"איך אני אוכל להרזות עכשיו?" שאלה אפרודיטה בבכי, ואז הביטה במגש. "איפה העוגיות?"
"אין עוגיות," אמרה איריס.
"אין עוגיות?!" צווחה אפרודיטה, "אבל יש לי מאנצ'יז לעוגיות!"
"די, די, אפרודיטוש," אמרה איריס, "שתי עוד קצת תה עם נבט חיטה, והכל יסתדר."
אפרודיטה, שבניגוד להרה ואתנה, לא זכרה שצריך להיזהר מהתה הזה, שתתה ממנו והקיאה את נשמתה עד שהפכה לרזה וחטובה שוב.
כאשר הציעו לה הרה ואתנה לערוך סעודה, שמחה מאוד, שכן, כך הייתה יכולה להציג את יופייה המחודש.
כאשר התגלגל התפוח לשם, האמינה אפרודיטה שהכוונה אליה, שכן הקיאה כל כך הרבה בשביל להפוך ליפה.

שלוש האלות היו בעלות צד במלחמה על התפוח הטיפשי, אך שכחו, ממניעיהן האישיות, שהמלחמה הזאת הייתה מטופשת כל כך… למה להילחם על תפוח זהב בכלל? כנראה שלעולם לא נבין…