חצי רגל באדמה – פרק 67

אוקיי. התכוננו. הכינו את עצמכם נפשית…
ווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווואאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.
הטסתי מסוק בלי ידע מוקדם, והוא טס במהירות עצומה. הגעתי להוליווד בתוך שנייה או משהו, וגם זה לא על שיר המהירות. רק הקשתי מיקום, ובשנייה אחת הייתי שם. החנתי את ההליקופטר, כאילו שנולדתי לעשות את זה.
הבטתי בשלט של הוליווד, מבין שאני עכשיו בעיר המפורסמת של כוכבי הטלוויזיה, ואני רק סנטימטרים מהשאול.
הלכתי לכיוון השלט של הוליווד, בינתיים מנסה לחשוב לעומק.
על פי הספר הם היו באיזה מקום, מעין מתחם שכזה. תהיתי איפה אמה ופרסי יכולים להיות, אחרי הכל, התפצלנו.
הכל היה נראה לי כל כך סוריאליסטי במסע הזה, עד כדי כך שלא העלתי בדעתי להשתמש באיריס-נט בשביל לדבר עם פרסי ואמה. מצד שני, לא היו לי מים בשביל ליצור קשת, אז אולי לא יצאתי לחלוטין טיפש.
התיישבתי על האדמה, מנסה לחשוב איך למצוא אותם. הייתה לי תחושה מוזרה, כאילו משהו לא בסדר קרה איתם. בדיוק כאשר התחלתי לחשוב על דרך לתקשר איתם, ראיתי את אחד המראות המחרידים ביותר אי פעם.
ישבתי על האדמה של הוליווד, כאשר מסביבי הכל רק התחיל להחשיך (אתם יודעים, הפרשי השעות בין מיזורי לקליפורניה), והבטתי למטה. ראיתי זוג נערים הולכים, כאשר אחד מהם מרים את ידו, ומחזיק משהו נוצץ וכסוף בידו, שהיה ללא ספק אקדח.
קמתי מיד על רגליי, והתחלתי לרדת למטה, לראות מה קורה שם.
היה שם נער ג'ינג'י כפות בחבלים שהיה ישוב על רצפת הבטון.
הנער שהחזיק את האקדח היה בעל ג'ינסים כחולים קצרים, וג'קט שחור קרוע. הוא ענד שרשראות זהב יקרות, וטבעת זהב עבה וגברית. הוא היה גדול ומגושם, וגבוה.
הנער השני שהיה איתו היה לבוש באותה "התלבושת האחידה", רק שלו לא היו בכלל תכשיטים, כך שככל הנראה הוא היה השוליה.
"מה עשיתי לכם?" שאל הג'ינג'י הכפות.
היו לו נמשים על הלחיים, והוא היה נראה צעיר מאוד. החולצה שלו הייתה קרועה, והחזה החשוף שלו היה מלא בכתמי בוץ.
"אתה עשית מאיתנו צחוק" קרא האיש. הוא כיוון את האקדח שלו. לא הייתי מוכן לרצח, אז שלפתי את החרב מהנרתיק וקפצתי למקום בו הם עמדו.
"מי אתה?" שאל האיש עם הבעת זלזול ברורה, כאשר הביט בי.
"למה אתה מנסה להרוג אותו?" שאלתי אותו, מקווה שיש לי יותר ביטחון ממה שהרגשתי. לי הייתה חרב, שככל הנראה לא תפגע בו כי הוא בן תמותה. לו יש אקדח שיהרוג אותי בקלות, אפילו שאני חצוי, ככה שסביר להניח שאני זה שימות כאן.
"מה אתה קשור?" הוא שאל וכיוון אלי את האקדח.
ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שהוא פשוט יירה בי ובו, אבל לא יכולתי לסבול כזה דבר. כמו שאלברט אינשטיין אמר, העולם הוא לא מקום רע בגלל אנשים רעים, אלא בגלל אנשים שלא עושים כלום בנידון, ואולי גם ככה עדיף לי למות. ככה השבועה תופר בלי להזיק למחנה, ועדיין, הדבר שהפריע לי בלהרוג את עצמי, תהיה העובדה שאני בחרתי בדרך הקלה ביותר, במקום להתאמץ. זה מעשה של חלשים ופחדנים, ואני לא רוצה להיזכר כחלש או פחדן.
נופפתי בחרב שלי לפניו.
"אני לא אתן לך להרוג אותו" אמרתי.
חתכתי בעזרת החרב שלי את הכבלים של הנער הג'ינג'י, ואז איימתי עליו עם החרב שלי.
שני הילדים ברחו, ורק הנער הג'ינג'י נשאר.
"תודה!" קרא הנער הג'ינג'י, העיניים שלו רטובות מדמעות.
"זה בסדר" אמרתי "לך לאן שאתה צריך ללכת."
הילד הנהן, והלך משם.
הילד ההוא חזר עם עוד שלושה אנשים אחרים נוספים, ואני הבנתי שזה הסימן שלי לברוח, כי כולם היו מצוידים בסכינים.
ברחתי מהסמטה לחנות הראשונה שמצאתי. היכל מיטות המים של קרסטי.
קרסתי על הרצפה שם, ושמעתי קול חזק בראש שלי.
"אל תרד לשאול!" צרחה גאיה בראש שלי "אני אוסרת עליך."
"גאיה, נשבעתי שאעזור לך, זאת לא עזרה."
"זאת כן" אמר גאיה.
"אמרת שאת לא צריכה אותי יותר, זה משחרר אותי." אמרתי בכעס, מנסה להתנגד.
גאיה השתתקה, ואז שמעתי קול צעדים.