חצי רגל באדמה – פרק 68
פרסי סטה בחדות הצידה לפני שהתנגשנו במכונית שהגיעה מולנו. אבל עדיין היינו על הנתיב הלא נכון.
"פרסי!" קראתי כשמכוניות חלפו על פנינו ואנחנו זגזגנו ביניהם, "אנחנו בכיוון ההפוך!"
"אני יודע" הוא אמר והתחמק מעוד מכונית שצפרה, "אנחנו חייבים לעבור נתיב"
"אה באמת?" צרחתי כדי להתגבר על צפירת המכוניות, "פרסי אנחנו עומדים למות!"
"לא אנחנו לא" הוא אמר. מצד ימין שלנו היתה גדר ברזל נמוכה שהפרידה בינינו לבין הנתיב הנכון.
לפי המבט של פרסי ידעתי מה הוא עומד לעשות. "תחזיקי חזק" הוא אמר.
הוא סטה בחדות ואני עצמתי את עיניי ונאחזתי בכוח בדלת שלי. התנגשנו בגדר והיא נפלה, סטנו לצד השני ונחתנו בנתיב הנכון.
"רואה?" פרסי אמר ומחה זיעה ממצחו, "לא מתנו".
הבטתי בו ואז בכביש. "כן.. תעצור בצד בבקשה".
"למה?" הוא שאל
"אני חושבת שאני עומדת להקיא".
אומנם לא הקאתי אבל עשרים דקות אחר כך פרסי ואני הסתובבנו ברחובות העיר הוליווד בחיפוש אחר משהו לא ברור. פרסי אמר שקוראים למקום "היכל המיטות של קרסטי" זה מקום לא טוב ובפעם האחרונה שהייה שם הוא הרג את בעל המקום אחרי שניסה להרוג את אנבת' וגרובר, חבריו למסע.
"אז מה אנחנו מחפשים שם?" שאלתי אחרי שהסביר לי את זה.
"אני רוצה לעשות שם סיבוב מהיר" הוא אמר, "בפעם שעברה מצאתי שם את הכתובת של המקום לשאול"
"אוקיי" אמרתי והמשכנו לנסוע.
"היי תראה את המקום הזה!" קראתי אחרי כמה דקות, "זה לא… ?"
"היכל המיטות של קרסטי" פרסי הנהן, "כל הכבוד, אמה".
הנהנתי ושנייה לפני שפרסי עצר ראיתי את הנערים. אלו היו חמישה או שישה נערים מגודלים שנראו כאילו גדלו ברחוב. וכל אחד מהם החזיק סכין.
פרסי חנה ואז פנה אליי. "תישארי מאחוריי למקרה שמשהו יסתבך" הוא אמר.
הנהנתי ויצאנו החוצה. הנערים בחנו אותנו ואז אחד מהם הצביע עם הסכין שלו לכיוונו של פרסי, "היי אתה!" הוא קרא.
פרסי הביט בו בשאלה, "מה?"
"יש עלייך כסף?" הנער שאל והתקרב אלינו, נסגתי לאחור באופן אוטומטי. הנער הציץ בי, "ומי הבחורה? אני מקווה שלא החברה שלך כי יכולות להיות תוכניות מאוד – "
הנער נפל לאחור והניח יד על אפו כדי לעצור את הדימום באפו.
"שתוק ושמור מרחק מאחותי" פרסי השיב בכעס וצעד לעברו של הנער. אבל הנער נסוג לאחור.
"בוא נלך מפה" הוא אמר לחברים שלו ותוך רגע הם הסתלקו. כאילו הבינו עד כמה פרסי מסוכן.
הבטתי בהם מסתלקים.
"תודה פרסי" אמרתי והבטתי בחנות של קרסטי, "בוא ניכנס".
הוא הנהן ופתח את הדלת של החנות. מאחוריי אחת המיטות הציץ ראש בלונדיני, כשהראש הביט לכיווננו ראיתי מי זה וצעקה נמלטה מפי.
"תומאס!" רצתי לעברו וחיבקתי אותו, "אני כל כך שמחה שאתה בסדר!"
"כן.." הוא השתנק והאדים, "אם תשחררי אותי כדי שאני אנשום גם אני אשמח לראות אותך"
שחררתי אותו ולקחתי צעד אחורה כשהוא נעמד.
"האסלר" פרסי אמר בשקט.
"פרסי" תומאס חייך. מבט מפניו של פרסי הסביר לי שפרסי לא שכח את מה שקרה בתחנת הרכבת.
"אולי.." אמרתי, "נמצא מקום אחר לדבר בו? נספר אחד לשני מה עבר עלינו. ואז נרד לשאול".
תומאס הנהן.
"יש בית קפה לא רחוק שראיתי בדרך" פרסי אמר ופתח את הדלת, "בואו נזוז"
תגובות (1)
תמשיך!!!!!!!!!!!!!!