יום האישה הבינלאומי של פרסבת'♥

*לא קשור לעלילת הסיפור!*
*לפי העלילה של הספרים אבל אחרי שהם זוג D: *
אני מתעורר בבוקר בשעה מוקדמת מהרגיל. אני חייב להספיק הכל לפני שזה יתחיל. אני קם מהמיטה ולובש במהירות את חולצת המחנה הכתומה שלי ואת הג'ינס הדהוי. בגלל שאני בביתן פוסידון, אני שם לבד. לפעמים די בודד לי כאן, אבל היום זה מושלם. טייסון – האח למחצה הקיקלופ שלי – הכין לי מערכת מתוחכמת שתעזור לי בהכל. הרי קיקלופים הם מומחים בבניית דברים ותיקונם. אני יודע שזה לא יום עד כדי כך מיוחד, ושזה סתם עוד חג אנושי, אבל זה נחמד לשמח את אנבת' מדי פעם. היא נהיית נבוכה ונושכת את השפה התחתונה שלה בכל פעם שאני מצליח להפתיע אותה, ואני אוהב את זה. היא פשוט נראית כל כך … פגיעה ולא .. לא קטלנית כמו רוב הזמן.
אני יוצא מהביתן שלי. השעה היא שעת זריחה, ככה שרוב המחנה עדיין ישן. כשהמחנה הומה אדם הוא יפה, אבל ככה – כשאור הזריחה שועט עליו ברכות, והוא שומם כמעט לגמרי – זה יופי שאי אפשר לתאר. מזג האוויר קריר, ויש כמה ציפורים שמצייצות על העצים שמפוזרים במחנה. אני הולך לאגם ומתחיל להכין הכל. הנימפות עוזרות לי להכין את האגם לקראת ההפתעה הגדולה. הן מביאות פרחים שונים, גדולים ומרהיבים ביופיים, והן עוזרות לי לשלוט בזרמי המים בשביל שהכל יעבוד כמתוכנן. אני לוקח את המכשיר הקטן שטייסון הכין, ומכניס לתוכו את התמונות. הוא יצר מכשיר שמראה תמונות – כמו באיריסנט, רק של כל הזמנים. רק צריך לבחור תמונות ולהכניס אותן, עם עזרה של אלה מסוימת כמובן. – ואני יוצר מזרקה של כמה שניות באגם עד שנוצרת קשת, ואז אני משליך דרכמת זהב אחת ואומר "ביתן אתנה. אנבת'." הדרכמה נבלעת בתוך הקשת, ומיד אחר כך גם הקשת עצמה נעלמת ובמקומה מופיעה אנבת', שעדיין ישנה. מה שאני אוהב באיריסנט זה שאפשר לראות כל מקום בעולם רק בעזרת קשת ודרכמת זהב. טוב, אז אנבת' יושנת, אבל היא תתעורר בקרוב. היא אוהבת לקום מוקדם. אני נזכר באחד הוויכוחים שהיה לנו פעם.
—————————-
"למה את תמיד קמה כל כך מוקדם? אפילו כירון לא קם בשעה כזאת!" אני שואל אותה.
"מי שקם מוקדם – מספיק יותר." היא עונה לי בפשטות.
"מספיק יותר מה?"
"אני לא יודעת, ללמוד למשל. חוץ מזה, אין תור במקלחות בשעה כזאת." היא אומרת ומצחקקת. אני בחיים לא אבין אותה. היא חיה במחנה החצויים, מקום שמלא ביצורים קסומים שונים וחצויים בעלי כוחות על-אנושיים, והיא מעדיפה ללמוד! אפילו כל שאר בני אתנה מתפלאים מכמות הלימודים שהיא לוקחת על עצמה!
"את ממש מוזרה. אף אחד לא אוהב לקום מוקדם." אני אומר.
"לא, מוח אצה. אתה לא אוהב לקום מוקדם." היא אומרת ומדגישה את המילה 'אתה'.
"ואני לא נחשב?" אני אומר ועושה פרצוף עצוב בכאילו.
"אוח. כבר אמרתי לך פעם שאתה מעצבן?"
"כן." אני עונה בחיוך ומנשק אותה על השפתיים.
"בשביל מה זה היה?" היא אומרת ומצחקקת.
"זאת הדרך היחידה להשתיק אותך." אני אומר ורץ ממנה, כשהיא מתחילה במרדף אחרי.
—————————
אני הופך את האגם למזרקה שוב, עד שנוצרת קשת, ואז זורק את המכשיר ודרכמת זהב אל תוך הקשת ביחד עם כמה תמונות שבחרתי של אנבת'.
הדרכמות והתמונות נעלמות, והמכשיר חוזר לידיי. ובדיוק בזמן, כי אני רואה את אנבת' צועדת לאורך האגם – כמו שהיא עושה כל בוקר – ואני לוחש לנימפות, "זהו! עכשיו תלכו!"
כנראה שהן לא אהבו את הצורה שבה אמרתי להן את זה, כי הן משפריצות עליי מים כשהן הולכות ומצחקקות להן, אבל כמובן שאני נשאר יבש, כי אני בן פוסידון.
כשהיא רואה אותי אני לא ממש יכול לפענח את המבט שלה. זה משהו בין צחוק לפחד.
"פרסי?" היא שואלת בהיסוס ומתקרבת אליי. "אתה ער מוקדם. מי אתה ומה עשית לפרסי שאני מכירה?" היא אומרת.
"הרה חטפה אותו, ושמה אותי במקומו כדי לעצבן אותך."
"פרסי, שלא תעז לדבר על האלה הנוכלת והאנוכית הזאת -" היא משתתקת כשהיא רואה את הקופסא. "מה זה?" היא שואלת בסקרנות.
"הפתעה." אני אומר בקול משועשע ומפנה את פניה לאגם.
ההופעה מתחילה. הפרחים שהנימפות אספו ושמו על המים מתחילים להסתחרר וליצור צורות, אותיות. הם יוצרים מילה, עוצרים לכמה שניות, ואז מסתחררים במערבולות המים והופכים למילה אחרת.
' יום '
' האישה '
' שמח '
' אנבת' '
'שלך,'
'מוח-אצה'
ואז אני מגיש לה את הקופסא ומפעיל אותה. התמונות שלה שאספתי מוקרנות באוויר כמו הולוגרמה, ומתחלפות לפי קצב קבוע.
"פרסי .. " היא מתחילה לומר, ואז מאדימה קלות ונושכת את שפתה התחתונה. המראה הזה נראה כל כך תמים, שבחיים לא תחשוב שהיא יכולה להרוג אוך תוך 30 שניות בלי להניד עפעף. זה בהחלט היה שווה את הטרחה.
"זה בסדר, זה היה שווה את זה." אני עונה במקומה.
"למה בדיוק?" היא שואלת.
"כי את כמעט לא נראית כמו מכונת הרג קטלנית ככה." אני אומר וצוחק.
"אמרו לך פעם שאתה ממש טוב בלהרוג רגעים מושלמים?"
"כן, בת אתנה אחת אמרה לי את זה פעם או פעמיים." אני אומר ומחניק צחקוק.
"ומי זאת?"
"את לא מכירה אותה, היא חכמולוגית אחת." אני אומר, ולשנייה אחת היא נראית כאילו שהיא הולכת להתנפל עליי והלרוג אותי במקום, אבל במקום זה היא מחבקת אותי ארוכות.
"כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?" היא לוחשת לי ומנשקת אותי ארוכות על השפתיים.