מבוך ארטמיס- פרק 4: הנערה הילדותית.

"תפסיק לעקוב אחריי!" צעקתי בפעם החמישית על ראלן. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, ואני התהלכתי על קו החוף של ניו יורק, מביטה בירח המלא הבוהק על שמי לילה כהים. לאחר שהשמש שקעה, החלטתי ללכת מהגבעה בה אני וראלן היינו, למקום סודי הנמצא ליד החוף. מקום סודי בו אני מתחבא לפעמים, מאחרים. אך כאשר התחלתי ללכת, ראלן עקב אחריי. בהתחלה, ניסיתי להרחיק אותו בעדינות, אך אז הוא התחיל לעצבן אותי, מאוד. הפגיון שלי כבר היה מורם ברגע האחרון, התכוונתי לכתוש אותו לחתיכות. כל פעם שניסיתי להרחיק אותו, הוא פשוט רץ בשיא המהירות, וחזר אחרי כמה שניות. ככה שוב ושוב, ונדמה שהוא לא מתעייף, רק משתעשע.
"אמרתי.. תפסיק!" הסתובבתי אליו, ועיניי רושפות מזעם טהור, בדרך כלל לא עיצבנו אותי כל כך מהר. אבל הוא הדליק אותי תוך כמה דקות, אולי זה מה שתכנן לעשות. למרבה ההפתעה, הוא נעצר והשפיל מבטו אל הרצפה, חיוכו נמחק. הבטתי בו בבלבול במשך כמה שניות, ובאותו רגע הוא לחש מילה אחת ברורה:"מפלצות."
באותו רגע, העמדות של שנינו הפכו דרוכות. פגיוני נצץ באור הירח, כאילו שהלילה נותן לו חוזק, ראלן דווקא נראה יותר נינוח, אך בעיניו היה משהו תוקפני; טפריו היו שלופים, חדים כתער.
התקדמנו לאט, בודקים כל הזמן את הסביבה: מצד אחד היה ים גועש ושחור, ומצד שני שטחי יערות בעלי עצים גבוהים. המפלצת יכולה להיות בכל מקום, גם במרחק של עשרה קילומטרים. חוש הריח של ראלן בטח רגיש ביותר, כמו של עוד מפלצות מיתולוגיות. אך ראלן לא מפלצת מיתולוגית.
לאחר כמה דקות שקטות, שמענו לחשוש שקט, חותך את אוזניי. לחשוש חורק, מצמרר. רעדתי מעט, והבטתי סביב בבהלה, כי ידעתי מי זו המפלצת הזו. האור שיצא ממנה סנוור את עיניי המשקפות את האש הבוערת. היא אינה הייתה מסוכנת מאוד, אם הייתה חסין לאש. זו הייתה לטאה ארוכה, אפופת אש לוהטת המרצדת מסביבה, קשקשיה היו אדומים כדם, ועיניה גדולות ומלוכסנות – סלמנדרה.
ראלן צרח משהו לא ברור כאשר היא ירקה לעברי אש הישר מפיה. התחמקתי במהירות, אז האש שרפה מעט מקצוות שערותיי. נאנחתי, גם ככה רציתי תספורת חדשה. מה שאני וראלן לא שמנו לב אליו, שאחרי הסלמנדרה רדפה כבר מישהי. היא הגיעה תוך זמן קצר, אך אני לא שמתי לב לכך, הייתי עסוקה מדי ב-להילחם על חיי. אבל ראיתי אותה לראשונה כאשר הסתערה על הסלמנדרה שהייתה עסוקה בראלן המתחמק מכל מתקפה שלה בחינניות. העפתי מבט אל הנערה שתקפה בשיקול את הסלמנדרה, היא נראתה בגיל 13 לכל הפחות, שיערה הבלונדיני זהר מהאש המרצדת הנוצרת מהמפלצת, הוא היה מתולתל בקצה. עיניה האפורות נצצו באור משונה, אך ראו שם ילדותיות רבה. היא נלחמה באומץ רב, ונראה שנהנתה מזה; היא לא התייחסה אליי או אל ראלן, והתמקדה רק בלחימה במפלצת עם חרבה הארוכה והמעוטרת. בסופו של דבר הסלמנדרה הטיחה עליה כדור אש, והיא הועפה הרחק מאיתנו. קצת חששתי לגביה, אך המשכתי להילחם בפגיון, וראלן עם טפריו. המפלצת נלחמה, תקפה שוב ושוב עם אש, מעייפת את גופי. הקרב נמשך הרבה זמן, עד שאני כמעט והתמוטטתי. אך ראלן קפץ על הסלמנדרה בזמן שהסחתי את דעתה, וחתך את גופה עם טפריו החדים, לאחר מכן אני רצתי אל המפלצת בשיא המהירות, החדרתי את פגיוני מארד שמימי בראשה והיא התמוססה ישר אל תוך הטרטרוס. לאחר זמן מה, היא תחזור שוב אל פני האדמה ונצטרך להרוג אותה שוב, זו המטרה של החצויים. אך איני חצויה, אבל למרות זאת אני רואה את המפלצות.
לאחר שהמפלצת התמוססה, אני הבטתי לעבר המקום אליו הנערה הושלכה. נראה שהיא הסתדרה בלעדינו, היא כשלה לעברנו במעידות קטנות, ועל פניה חיוך ילדותי. ידה התהדקה סביב כת החרב שלה, מוכנה לעוד קרב. ראלן ואני הבטנו בה עד שהגיעה לקרבתנו, והתיישבה על האדמה הקשה.
"זה היה כיף!" צחקה לאחר כמה שניות שקטות מרוב מתח. ניערתי את ראשי מחוסר הבנה, כיף? היא הרגע הוטחה על ידי כדור אש בוער; שערה הבלונדיני נשרף במקצת, חולצת הטריקו שלה הייתה חרוכה ומכנסי הג'ינס שלה חתוכים. שמעתי את אנחתו של ראלן מאחורי, ולאחר מכן ראיתי אותו עוקף אותי ומתיישב ליד הנערה. נראה שלנערה לא אכפת אם יושב לידה חתול-אדם.
הכנסתי את פגיוני המלא בדם מפלצות חזרה לחגורתי, ובחנתי את הנערה היושבת ליד ראלן. היא נראתה ילדותית ומלאת חיים, אך היא לא בת תמותה, היא חצויה – חצי אל, וחצי בן תמותה. תהיתי מי הורה האל שלה.
לבסוף התיישבתי גם לצידה, ובהיתי בים מתחתינו.
"מי את?" שאלתי אותה בשקט, מניחה את ראשי על הרגליים שחבוקות לחזי.
מזווית עיני, ראיתי שראלן לפתע חייך חיוך מריר, וצל חלף על פניו. התעלמתי מכך וחיכיתי לתשובתה של הילדה.
"אני היא קירסי, בת אתנה. ומי את?" השיבה הילדה, וחיוכה גדל מעט, סקרנות החלה לצוץ בעיניה האפורות. חייכתי לעברה בחזרה:"אני היא אנריס, בת תמותה." לאחר זמן מה שקירסי החליפה מבטים ביני לבין ראלן, לחשתי לה:"וזה ראלן, אני לא בטוחה מה הוא." צחקתי בשקט, וראלן הצטרף לצחוקי.
"אני יודעת מי הוא, אנריס." מלמלה קירסי, וחיוכה נראה כממתיק סוד. רואים שהיא בת אתנה, אלת החוכמה. היא בהחלט ילדה מעניינת. אך מדוע היא נמצאת כאן? שאלתי נשארה תלויה ביני לבין עצמי, עיניי מביטות על החצויה היושבת לידי, נראה שהיא לא נרתעת מכך שאני בת תמותה עם ראייה שכזו, לפי הידע שלי, מהסוג שלי יש מעטים, אך נראה שקירסי רגילה לראות מוזרות בכל מקום – כמוני.