מלחמת האלים 2 – פרק 11

אני ופרסי הלכו לכיוון חדר האוכל אחרי שסידרנו את הביתן שלנו, התיישבנו בשולחן פוסידון וראינו את שאר החניכים נכנסים למקום. "חדר האוכל" היה שטח פתוח מוקף עמודי שיש לבן, היו מפוזרים שם שניים עשר שולחנות שיש לכל אחד מהביתנים, ועוד שולחן מרכזי שבו ישבו כירון, מר ד', ולפעמים סאטירים או אורחים מיוחדים.
לוקאס ישב בשולחן המרכזי.
הבטתי בו בבלבול והוא השיב לי מבט מתוסכל, העפתי מבט לשולחן של בני אתנה, הם נראו כרגיל, אף אחד אפילו לא הגניב מבט לעבר לוקאס. נאנחתי. קערת הקורנפלקס המלאה כבר לא נראתה לי טעימה במיוחד. הנחתי את הכפית שלי בשקט והבטתי בכולם. רובם פשוט התעלמו מלוקאס, ואילו אלו שהתייחסו אליו הראו יחס נוראי.
הבטתי לביתן הרמס, רון ישב שם עם כל החבר'ה המסוכנים והמדריך של ביתן הרמס הראה לו משהו שכלל פצירה, חולצה ובקבוקון זוהר. לא רציתי לדעת מה הם עושים שם.
"בוקר טוב חניכים" קרא כירון לאחר שהצלחות פונו וכולם השתתקו, "קודם כל, למי שלא שמע על אירועי אתמול בערב, הגיעו אלינו שלושה חצויים: אמה, בת פוסידון. לוקאס, בן אתנה…" כמה קריאות בוז הושמעו אבל כירון השתיק את הקוראים במהרה, "ורון, שכרגע גר בביתן הרמס ואנחנו עוד לא יודעים מי ההורה שלו"
כמעט כולם חייכו אל רון וחבר'ה מביתן הרמס טפחו לו על הכתף בעידוד.
"אני מזכיר לכולם שהיום בערב אנחנו משחקים את המשחק האהוב עלינו, 'תפוס את הדגל', ולכן כל הפעילויות להיום מבוטלות…" רוב החניכים הריעו, "חוץ משיעור לחימה בחרב, שפועל כרגיל" סיים כירון וכל מי שהריע חזר להתאכזב. "אז שיהיה לכולנו יום מהנה, תתכוננו היטב!"
במילים אלו הוא חייך אל כולם ואז הוא ומר ד' הסתלקו להם מחדר האוכל.
החניכים התחילו להתפזר ואני תפסתי את לוקאס לפני שכבר ברח, "מה זה היה?" שאלתי
"מה?" הוא שאל מבולבל, הוא נראה אומלל לגמרי. בני אתנה מעטים חלפו על פנינו ובירכו אותי, הם העדיפו להתעלם מלוקאס.
"מה קורה לכולכם?" צעקתי בכעס לעבר החניכים שפינו את המקום, אף אחד כבר לא שמע אותי, הם היו רחוקים מדי. או שהעדיפו להתעלם ממני. ואני שונאת שמתעלמים ממני.
"אמה, תעזבי את זה" לוקאס נאנח, "הם פשוט כועסים. מי לא היה כועס?"
"בחייך" אמרתי, "צריך לזרוק את כולם לים ו – "
"אמה" לוקאס חייך, "אני בסדר. למה שלא נתרכז בדברים אחרים?"
"כמו מה?" שאלתי מתוסכלת
"מתי השיעור שלך בלחימה בחרב?" הוא שאל
"אחד-עשרה" עניתי והוא הנהן, "מתי שלך?"
"אחד-עשרה" השיב
"ממתי מצוותים את בני פוסידון ואתנה לאותו שיעור?" שאלתי "הם רוצים שהזירה תתפוצץ או משהו כזה?"
לוקאס חייך, "האמת היא ששמעתי שכירון תכנן כמה שיפוצים לאחרונה. אולי הם מחפשים סיבה טובה"
פרצנו שנינו בצחוק.
"אז מה נראה לך שיקרה היום?" שאלתי כשהתקדמנו לכיוון הים.
"לא יודע" הוא השיב, "ואנחנו חייבים ללכת לים?"
"ממה אתה מפחד?" שאלתי, בשבילי הים היה המקום הבטוח ביותר שיש.
"אני לא יודע. אולי אבא שלך עוד יחליט שנמאס לו מהחברות בינינו" הוא ניסה לחייך אבל אני ראיתי את האמת: פחד. פחד שהחברה היחידה שלו תשאיר אותו מאחור.
"זה לא יקרה" אמרתי בביטחון, "אבל אם אתה מעדיף.. אפשר ללכת ליער"
הוא הנהן, "היער נשמע טוב"
שינינו כיוון ופנינו אל היער, הוא היה מואר מעט ורחשים נשמעו מפה ושם. ביער בדרך כלל יש מפלצות, ככה שהחצויים שנכנסים ליער חייבים להיות מוכנים לכל דבר, חלק מהאימונים שבמחנה.
"אז…" חייכתי כשהתיישבנו ליד הנהר שחצה את היער. הנהר היה זה שהפריד בין שני המחנות בזמן משחק של 'תפוס את הדגל'. בדיוק באמצע היער.
"אז?" הוא שאל
"לא יודעת" אמרתי והבטתי במים. אחרי שראיתי את מה שראיתי אתמול רציתי לשאול את לוקאס מה בדיוק זה היה. מצד שני, אם פרצתי לו לחלום והוא ידע על זה… הוא עלול לכעוס עלי.
"לוקאס, מה אתה חושב על…" התכוונתי לשאול אותו מה הוא חושב עליי אבל בדיוק באותו רגע נשמעו קולות חריקה קרובים אלינו באופן מפתיע ושנינו קפצנו. נעמדנו על הרגליים והקשבנו. עכשיו לא היה שום רחש.
"מה, לעזאזל, זה היה?" שאל לוקאס ובדיוק אז משהו פילח את האוויר וננעץ שני סנטימטרים לידנו, בעץ. חץ כסוף.
"מה…?" שאלתי וחץ נוסף פגע באדמה לרגלנו, זינקנו אחורה, "היי!" קראתי בכעס
"שמרו את התעלולים שלכם למשחק היום בערב!" קרא לוקאס בזעם
"ואם לא בא לנו?" שאל קול מצמרת של אחד העצים. אחד מבני אפולו כנראה. "מה יקרה אז?"
"אני אראה לכם בדיוק מה יקרה אז…" אמר לוקאס ואני תפסתי את זרועו. הנדתי בראשי בכעס.
"דן רד מהעץ ותשמור את השטויות שלך לאחר כך!" קראתי בכעס והוא החליק מאחד העצים. "יופי, עכשיו, קח את החברים שלך ותסתלקו"
הוא הביט בי מופתע, "איך זיהית אותי?"
"זה מה שחשוב?" שאלתי "אתה רוצה שאני אספר לכירון שאתם משתמשים בחניכים כמטרות נעות?"
לרגע הוא החוויר ואז הוא חייך ונראה שוב כרגיל, סתם מעצבן כרגיל, "חבל אמה, היינו אמורים לעבוד עם בני פוסידון בסיבוב הזה, מעניין מה יעשה פרסי כשיגלה חץ בגב שלו. נכון?"
"אתה לא תעז!" קראתי ולקחתי צעד קדימה. הפעם היה זה לוקאס שהחזיר אותי לאחור
"אנחנו עוד נראה" הוא חייך ושלושה חניכים נוספים ירדו מהעצים הקרובים, "נתראה בערב"
הם התרחקו במהירות ונעלמו אחרי שתי שניות שוב.
"הוא לא יעז" אמרתי בכעס והתקדמתי לעבר הביתנים בחזרה, גוררת את לוקאס מאחורי
"לאן אנחנו הולכים?" שאל לוקאס
"אל פרסי, אלא מה?" אמרתי באומללות, "מישהו צריך להגיד לו להיזהר מחצים במשחק הערב, לו ולכל שאר השחקנים שלנו"
"את צודקת" לוקאס השיב
"בטח שאני צודקת" אמרתי באומללות, "פשוט תמיד חשבתי שזה היה התפקיד שלך מבין שנינו. להיות הצודק"
לוקאס נראה מובס כשצעדנו יחד חזרה, הצטערתי שאמרתי את זה בקול אבל צדקתי. תמיד לוקאס היה זה שצדק. למה הכל משתנה עכשיו?
ולמה זה נופל דווקא עלי?