מלחמת האלים עונה 2 – פרק 3.

"חתיכת…" חטפתי את החרב מהרצפה והסתערתי, מכה, חסימה, כמה תנופות, ולוקאס מצא את עצמו שוכב על הרצפה כשחוד החרב שלי מונח על צווארו, "איך זה להיות מהצד השני של הלהב?" שאלתי בלעג והידקתי את האחיזה בקת.
"אמה, אני רוצה.. רק לדבר…" הוא השתנק והוא נראה כאילו נחנק, הרגשתי טוב יותר עם עצמי.
זה לא שאני רעה או משהו, בחורף שעבר לוקאס ניסה להרוג אותי כשניסינו להציל את האולימפוס. הוא ניסה להרוג אותי בהשפעת אוראנוס ואני מתכננת לעשות היום את אותו הדבר (או לפחות להכאיב לו מאוד).
"למה לי להאמין לך?" שאלתי
"אין.. הרבה.. ברירות…?" הוא שאל ולרגע הסתמן חיוך על פניו, הידקתי את אחיזתי בקת עד שפרקי האצבעות שלי הפכו לבנות אבל לאט-לאט התחלתי להרפות ונתתי לו להתרומם, הוא צעד לפנים.
"תישאר במקום שלך, חתיכת בוגד" אמרתי בכעס והוא התכווץ, כאילו שהמילים פגעו בו יותר מאשר הלהב שלי.
"אני לא בוגד" הוא נאנח ונראה מותש, כאילו ניסה להגיד את זה לעוד אנשים בעבר.
"אה, אתה לא בוגד?" שאלתי בכעס מהול בזלזול, "אז מה ניסית לעשות בחורף שעבר? להזמין אותי לסרט? תעשה לי טובה לוקאס, אני לא כזאת טיפשה"
פתאום חשבתי איך אמא של לוקאס מרגישה לעצמה. אמא שלו היא אתנה, אלת החוכמה, ודרך ההתנהגות של לוקאס? לא ממש חכם. מצד שני, לוקאס סיפר לי שאמא שלו העמידה אותו למבחן עוד לפני שהגיע למחנה, היא שלחה בעקבותיו מפלצות ודרשה שאיש לא יעזור לו. לוקאס בקושי הגיע בשלום אל מחנה החצויים.
"אני יודע, אני גם לא חושב ככה" הוא ענה ברצינות, "אני מבין שהסיכוי שתקשיבי לי הוא קלוש, אבל…"
"אין שום סיכוי כזה לוקאס," אמרתי בקול הכי רוגז שלי, למרות שבפנים התחלתי להיכנע, "תסתלק"
הוא ניער את ראשו, שיערו הבלונדיני היה אפור מעט בקצוות. "לא אמה, לא עד שתקשיבי לי"
"לוקאס,בבקשה" לא ביקשתי את זה, לא רציתי שלוקאס יופיע פתאום וידבר איתי, רק רציתי לעבור את החורף כדי שאוכל לחזור למחנה החצויים אל פרסי, אנבת וכירון.
"אמה, תני לי להסביר. אני מבטיח שלא ייקח לי הרבה זמן"
"אני…"
"אמה" קולה של אימי גרם לי להסתובב, היא נראתה נורא. מפוחדת עד אימה וכל גופה רעד. היא הביטה בי בזעזוע כאילו היא שואלת 'מה לוקאס עושה פה?'.
"אנחנו יוצאים אמא, אל תדאגי לנו" חייכתי אליה וראיתי שהיא נרגעת מעט, אז חזרתי אל לוקאס וסיננתי בכעס, "קדימה, מסתלקים".
ביד אחת תפסתי את תיק בית הספר שלי וביד השנייה גררתי אחרי את לוקאס.
שאלתי את עצמי אם היום הזה יכול להפוך אפילו יותר גרוע.
אחר כך גיליתי שהיום שלי הפך גרוע הרבה יותר, והשאלה שלי? התבררה כטיפשית לחלוטין.

"מה אתה עושה פה?" שאלתי ברוגז כשיצאנו מהבניין והתחלנו לצעוד ברחובות
"אולי תאטי ותתני לי להסביר?" הוא שאל וניסה להדביק אותי
"אולי תעמוד בקצב?" השבתי והמשכתי הלאה
"בחייך אמה, רק תקשיבי"
"הקשבתי לך בעבר, כמעט הרגת אותי, למה לי להקשיב לך שוב?"
"כי טעיתי, אמה" הוא הדביק אותי והניח יד על כתפי, התנערתי ממנו
"אל תיגע בי לוקאס, אתה עשית שגיאות נוראיות"
"אני יודע, ואני מצטער עליהם"
נעצרתי.
"מצטער?" שאלתי בשקט "אתה יודע מה התחלת לוקאס?"
יכולתי לראות שהוא מהנהן, "גרמתי למלחמה בין האלים, הייתי טיפש"
"בגלל שחשבת שתוכל לתקן את העולם" הוספתי, הוא לא הבין את דברי אז המשכתי "חטא ההיבריס, לוקאס. הייתי בטוח שבהנהגת אוראנוס תוכל לשנות פה דברים, למה?"
"רציתי שדברים ישתנו, רציתי.. להרגיש אחרת, שנאתי את אמא שלי על מה שהיא עשתה לי אמה. אבל אני מבין שטעיתי, אני מכיר בטעויות שלי"
הסתובבתי אליו, "הטעויות שלך כמעט הרגו אותי, את פרסי! חשבת מה זה עשה לאנבת'? לא, למה לך לחשוב עליה, נכון?"
עדיין יכולתי לראות את התמונה ההיא, פרסי שוכב ליד הנהר כשאחד מבן הפייסטוס מרים את הסכין שלו, הבכי של אנבת', החיבוק האוהב של שניהם.
לוקאס לא חשב על אף אחד אחר חוץ מעצמו. לא מגיעה לו חנינה.
"אני… אני כבר ניסיתי לדבר איתם" הוא אמר. הבטתי בו, ניסיתי לתאר לעצמי מה פרסי היה עושה לו אילו ראה אותו.
"מה פרסי…"
לוקאס הרים את השרוול שלו וחשף צלקת באורך של כחמישה סנטימטרים. "הוא לא התלהב מזה שבאתי לחפש אותו"
"יכולתי לעשות לך אותו הדבר" אמרתי באומללות והתיישבתי על ספסל קרוב, "ופרסי אפילו יכל להרוג אותך, לוקאס"
"תאמיני לי, הוא עוד היה הורג אם אנבת' לא הייתה מתערבת, לא שהיא סבלה אותי, גם כן אחות.." הוא התחיל לרטון בכמה שפות שונות שכללו כנראה את המילים אחות ואני משכתי בכתפיי.
"אני לא תמיד סמכתי על פרסי, חשבתי שהוא טועה כשחשב שאתה ואנבת' הם האויבים שלנו" הרמתי אליו מבט כשהתיישב לידי, "הוא לא טעה לגמרי, נכון לוקאס?"
"טעיתי אמה, כמה פעמים אני צריך להגיע את זה?"
"עד שאני אאמין לך לוקאס!" קראתי, "וכרגע אני לא יכולה להאמין"
"אמה…"
"פשוט תשכח מזה לוקאס, לך תעשה מה עשית עד עכשיו"
קמתי ממקומי וצעדתי הלאה, מתעלמת מלוקאס שקרא לי לעצור. משום מה הלכתי ישירות לבית הספר, קיוויתי למצוא שם נחמה כלשהי.
אולי לפחות בבית הספר היום שלי יהיה שקט ורגוע.
כן, ממש.