פנימיית האולימפוס: פרק 3

"כדי שנלך עכשיו עוד חמש דקות הארוחה מתחילה ואנחנו לא רוצים לאחר תאמיני לי שאנחנו לא" איידן אמר ודמעותיו נעלמו מעיניו "אוקיי אז נלך" אריאה אמרה מתקדמת לעבר הדלת

***********************************************
"וואו" קראית תדהמה נפלטה מפיה
אולם רחב ידיים עשוי מוטות עץ מבריקות ללא שולחנות שיש, זכוכית, עץ, אבן ומה לא מילאו את האולם כורסאות, ספות, כיסאות מלאים ילדים, נערים וכמה מבוגרים משעשעים למראה חלקם נחו על כיסאות ואכלו ארוחת ערב דשנה
שלושה ילדים בני 12 התרוצצו בורחים ממה שנראה נער בן 18 ששערו פיח שחור ובגדיו כרוכים וקמח מילא את כל גופו מצחקקים בעוד שהוא צורח עליהם "אני נשבע שאני יהרוג אתכם אפילו זאוס לא יעצור אותי"
אריאה חייכה לא מרגישה שאיידן מסתכל עליה מגניב חיוך קטן לעברה, ההיכל נתן לה הרגשה של בית, תחושת חמימות מילאה את גופה כמו שמיכה רכה וצמרירית שעוטפת את עורה.
"אנשים אנשים תשומת לב" בחור חסון שרירי עם שיער חום שופע ועיניים ירוקות-חומות בסביבות גיל העשרים לחייו ישב על הכיסא האמצעי בשולחן חום ארוך מלא בכיסאות לאורכו אמר לילדים ההומים, השקט החזיק מעמד לכמה שניות ואחר-כך הרעש של הדיבורים וצחקוקים חזר, הבחור קם מכיסאו, "זה הולך להיות רע" איידן אמר שובר את השתיקה הארוכה בינינו שאריאה לא הבחינה בה בכלל. "למה?" היא שאלה, איידן הצביע על הבחור, כדור אש שהגיע מידו של הבחור פגע באמצע היכל ובאורח פלא הוא לא השאיר אפילו עננת עשן קטנה, כולם שתקו והסתכלו אל השולחן
"תודה על תשומת הלב רציתי להודיע שאני מכריז על פתיחת שנת הלימודים החדשה, החצויים החדשים מתבקשים לבוא לבמה ולהציג את עצמם לפני התנשמת" הבחור אמר בקצרה והתיישב במקומו, "קדימה אריאה את חצויה חדשה את צריכה ללכת" איידן קרא מאחוריה מזרז אותה בעדינות לבוא אחריו, כ 60-50 ילדים מהוססים התקדמו בצעדים איטיים לידי מפחדים שהכדור אש יצוץ בקסם מידו של האיש, אריאה והילדים עמדו בשורה מחכים לפקודות של הבחור אריאה עמדה בקצה השורה, "הוו… אני קורא לך תנשמת קדושה, גלי לנו את נסתרות העולם, זמרי לנו נבואה בבוא זמנה, גלי לנו את חצוי אשר את הוריו נסתרים מעיננו.. בואי אלינו" ברגע שסיים את התפילה המוזרה. תנשמת יפיפה לבנה כשלג הופיע על עמוד עשוי זהב לבן שנצץ אור הירח בצורה שגרמה לו להיראות כסוף ובקצהו של העמוד עמד, עמוד מאוזן שעליו התנשמת נחה לה,
"שנת לימודים חדשה אחח… זה תמיד עניין אותי חצוים חדשים" התנשמת אמרה בוחנת את ההיכל ופורשת את כנפיה הארוכות, "תתקדמו לפי הסדר אל התנשמת היא תאמר לכם את ההורה האלוהי, שלכם ואת עתידכם" הבחורה שראתה אריאה הבוקר אמרה יושבת ברוגע על כיסא שליד הבחור. אריאה הייתה בטוחה שעד לפני שניות הבחורה איננה הייתה שם, "למה היא מתכוונת עתידכם?" שאלה אריאה בחורה נחמדה למראה בעלת שיער בלונדיני ועיניים כחולות בוהקות שנגדו בחריפות לעורה שהיה חיוור בצורה לא אמינה שישבה בכיסא, "התנשמת רואה עתידות זה מנהג במחנה היא תגיד לך את עתידך בין אם זה, רופאה, שוטרת, גיבורה וגם את הדברים הרעים גנבת, רוצחת ואת יודעת דברים מהסוג הזה אבל אל תדאגי כמעט לכולם יש עתיד טוב" היא השיבה לי מחייכת חיוך עליז, "את כבר עברת את זה" אריאה שאלה מקווה שתשובתה תרגיע אותה במעט, "כן מסתבר שאני יהיה רוצחת ובאותו זמן גם גיבורה אף פעם לא הבנתי את הכוונה"
"רוצחת??" הזדעזעה אריאה מהבעת פניה שהייתה שובבה ועליזה למרות שהודיעו לה שהיא הולכת להיות רוצחת
"בשבילי זה העתיד הטוב מכיוון שאבי הוא תנטוס שהוא התגלמות המוות, הוא מחליט מתי מגיע זמנם של אנשים למות אז הכוונה לרוצחת זה לרצוח אנשים שזמנם הגיע למות, לא אנשים תמימים אבל אני עדיין לא יודעת איך לשלוט בכוח שלי אז אני בזמן הקרוב אני לא יהרוג אף-אחד " הבחורה ענתה כשאריאה בוהה בה בולעת כל מילה בהבנה לא שמה לב שהתור מתקדם במהירות וכמעט כבר מגיעה זמנה
"ראיתי אותך שהגעת עם איידן את מכירה אותו?" הבחורה שאלה כשפתאום נעליה עניינו אותה מאוד, "אפשר להגיד שכן אבל רק לפני מספר שעות" אריאה ענתה לה שואלת בראשה למה הבחורה התעניינה בנושא הזה מלכתחילה
"לא כדאי לך להסתובב איתו" היא אמרה חושבת שכדאי להזהיר את אריאה לפני שתסתבך בצרות בגללו משחקת בקצוות שערה, "למה לא כדאי לי?" שאלה אריאה חושבת על כמה אנשים יכולים להיות חוצפנים ומגעילים ובאותו זמן להישאר תמימים ונחמדים,
"בגלל שהוא-" משפטה נקטעה מקול התנשמת. ברגע זה הבינה אריאה שהיא היחידה שנשארה כולם כבר ידעו מי הוריהם האולימפי ועתידם ורק אריאה עמדה שם מדברת בהיסח דעת, עם ביתו של התגלמות המוות
היא צעדה צעדים מהירים מהוססים כשכל העיניים לוטשות בה בוחנות אותה, היא הגיע ועמדה מול התנשמת, היא באיטיות מכוונת קירבה את הכנף שלה לעברה. מה היא עושה למה הכנף שלה מתקדמת לעברי, לזה מה שאיידן התכוון כשהוא אמר שלא כדאי לאחר המחשבות התרוצצו במוחה לא מניחות לא לשנייה אחת. ברגע שהכנף נגעה בה היא הייתה במקום אחר, היא לא ידעה איפה והיכן כל מה שראתה היה חלל שחור, אחרי כמה שניות התנשמת הופיע מולה במרחק של עשרה מטרים
"מה לעזאזל?" נדהמה אריאה מסתכלת סביבה חושבת על אלף דרכים איך היא יכלה להגיע לכאן, "בת פוסידון ניצבת לפני מדהים לא הרבה זוכות לאהבתו" התנשמת אמרה מסתכלת ישירות אל אריאה, "אני בת פוסידון זה בטוח טעות, אני……" גמגמה אריאה, "איפה אני נמצאת" היא המשיכה את המשפט מפגינה קצת יותר תקיפות
"אריאה הינך נמצאת בעמקי נשמתך" התנשמת ענתה במהירות כדעתה מוסחת בצורה כלשהיא כאילו קרב מתחולל במוחה.
"למה את מתכוונת איך אני יכולה להיות בתוך גופי כשאני מחוצה לו?" שאלה אריאה מנסה לחשוב על דרך, "אחד הכוחות שלי הוא לראות דרך נשמתו של האדם וברגע שאני מפעילה אותו ונוגעת באנשים התודעה שלהם מגיעה לנשמתם" הסבירה התנשמת לאריאה.
"וואו זה מדהים" התפלאה אריאה, "אז בקשר לאבי את בטוחה שהוא באמת פוסידון" אריאה שאלה מהוססת בתשובתה מתחננת בליבה שהיא טועה. אריאה הבינה שהיא חצויה ואחד מהאלים אמור לכאורה להיות אביה או אמא אבל מעולם לא חשבה שאחד משלושת הבכירים יתגלה להיות אביה.
"אני לעולם לא טועה ילדתי את אכן הבת של אל הים, הרעידות ואל כל הסוסים, אבל….אני מרגישה בכח נגוע בך….זה לא ייתכן…" אמרה התנשמת מסתכלת על אריאה בפחד מהול בפלא חולני
"מה קרה?" היא שאלה חושבת על הדבר הנוראי ביותר שיכל לקרות, שהיא לא בעצם שייכת לכאן.