ציידת-פרק 46; ג'סיקה הארפר.

ישבנו שם, רכוני ראש. עדיין מנסים לעכל את מה שקרה. אף-אחד לא פצה את פיו.
רק קולות התייפחות נשמעו.
לא הרגשתי כלום, הרגשתי רק את הכאב בתוך ליבי, מתעצם ומתעצם.
הכרחתי את עצמי להחזיר את תחושתי לשאר גופי.
ולאט, לאט, חזרה תחושתי לידיי. ידי הייתה עדיין קמוצה, -מנסה עדיין לאחוז בידה של טיילור- ופתאום, הרגשתי משהו גבשושי בתוך ידי, פתחתי אותה, וראיתי בתוכה צמיד כסף בעל יהלומים שקופים – הצמיד של טיילור.
בחנתי את הצמיד הדקיק והעדין.
המחשבה הראשונה שעלתה במוחי שהשרשרת בטח שייכת לטיילור ואני צריכה ללכת להחזיר לה את צמידה.
פניי נפלו, אין יותר טיילור. כנראה עבר ליד שלי כשאחזתי בידה. חשבתי.
ככול שיותר הסתכלתי על הצמיד כך הבחנתי בחריטה קטנה על הדסקית המיניטוראית.
היא הייתה כתובה בשפה זרה – יוונית עתיקה. וכמובן, המוח שלי תרגם את הכיתוב מיד: "הקטה."
זה מה שהיה חרוט שם.
הנחתי לעצמי שהיא קיבלה אותו מאימה, הקטה – אלת הקסם והמעברים.
אימצתי אותו לליבי ושמתי אותה בכיס מכנסיי.
הייתה זו שעת דמדומים. האווירה בינינו הייתה שקטה ועגומה. ג'ב והאחרים התחילו להקים את המחנה. "אבל…התיק עם האוהל ומחצית מהציוד שלנו היה בתיקה של טיילור, וטיילור…נפלה…" אמרה ליזי בעגמות.
הלילה כבר ירד ודממה שררה במחנה המאולתר שלנו, כולם הלכו לישון חוץ מימני.
לא הייתי מסוגלת.
החלומות רדפו אותי שוב ושוב; ראיתי את טיילור משתחררת מאחיזתי ונופלת לתהום ומבט אימה על פניה, ואז התמונה התחלפה ליער האפל והקודר ואותו קול צחוק רשע ועמוק המהדהד באוזניי. התיישבתי לי על שפת האגם (שם התמקמנו מחדש,) על סלע גדול. הסתכלתי על להקות הדגיגונים הנעים כלהקה – כגוף אחד; ביחד.
"אז מה קורה?" שאל ג'ייקוב בשקט והתיישב לידי.
מכולם, לג'ייקוב היה הכי קשה. הוא חי במחיצתה מאז שהגיע למחנה, שהיה עוד ילד בן-7 וכבר איבד את אימו. מכולם – טיילור הכי עזרה לו, היא הייתה לו כאחות גדולה.
"אתה יודע…חיים." עניתי על שאלתו במרירות.
עיניו של ג'ייקוב היו עמוקות, עצובות. הוא שאף את האוויר הצלול.
הרגשתי שאני צריכה להוריד קצת מהעול. "אתה יודע," אמרתי ביגון, "זה היה באשמתי."
"אל תגידי את זה אפילו!" אמר ג'ייקוב בכעס ועיניו רשפו, "זה לא היה אשמתו של אף-אחד."
"זה כן…אילולא הייתי מסכימה למסע החיפושים הדפוק הזה לא היינו מגיעים לפה ואז בגללי טיילור לא הייתה נופלת…"
"זה לא נכון…" ניסה ג'ייקוב לשנות את דעתי.
"ג'ייקוב, אתה לא צריך לשקר לי, אני יודעת את טעותי וזה מה שחשוב."
"מה שתגידי…זה לא נכון." והסתכל עליי ברכות כזאת שהרגשתי כאילו הוא צודק.
לא, לא יכול להיות, אני אשמה, זו אשמתי המלא שטיילור מתה.

המשך יבואו.


תגובות (4)

תומר את מתה בשבילי…:…..סתם סתם אבל אני עדין כועסת שלקח לך טריליון שנה לעלות פרק

10/06/2012 11:40

חחע סורי…אבלאבל בסוף העליתי…אין לי הרבה זמן בזמן האחרון

10/06/2012 12:29

תומר היום את מעלה פרק סבבה?סבבה

12/06/2012 03:53
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך