קללת אדמה – פרק 2

*כעבור חודש*

במשך כל שנת הלימודים, הסתובבתי בגאווה עם שרשרת מחנה החצויים שלי. הרגשתי כאילו יש לי קמע מזל, שגורם לי להישאר מאושר ושמח כל הזמן, לא משנה מה. ידעתי שבסוף השנה אני אחזור למחנה, אראה שוב את הנוף שלו, הערפל מעל פני המים, אמה, והנהר, ולוקאס, והביתן שלי, ואולי הפעם אני גם אקרא ספר ביוונית עתיקה, וכמה הרבה דברים רציתי לעשות.
החברים שלי תהו איפה הייתי בכל הקיץ, ומה זאת השרשרת שלי, אז טענתי שהייתי במחנה קיץ בארצות הברית, שהוא חיקוי של פרסי ג'קסון, למעריצים. הם לא קנו את זה כל כך, אבל הייתי חייב לקשור את זה, כי כבר הספיקו לחטוף לי את שרוך העור שעליו היה חרוז חימר שעליו ציור של מצבת אבן שעליו קלשון, כדי לסמל את המוות של פרסי – הגיבור הגדול האחרון של המחנה. כעת, היו רק עוד שני חניכים שהיו בעלי העיטור "חניכים של כבוד". אנבת' צ'ייס, אחותי הגדולה, וקלאריס דה-רו, בת ארס. שתיהן השתתפו בשלוש מסעות חיפושים מוצלחים, אבל פרסי היה יותר מסתם גיבור. הוא היה הכוכב של המחנה, והוא מת במסע החיפושים שאני השתתפתי בו בשנה שעברה.
כירון הכיר במסע שלנו כמסע חיפושים, ולכן אמה השלימה גם היא שלושה מסעות חיפושים, אך היא עדיין לא קיבלה את העיטור שלה, והיא תקבל אותו רק בקיץ הבא.
אמה…
רק המחשבה עליה מילא אותי געגועים.
ביום ההולדת שלה התקשרתי לברך אותה, אבל זה לא היה אותו הדבר. היא הייתה רחוקה ממני מרחק של אוקיינוס. אני בשוויץ, והיא בארצות הברית, עם לוקאס, עם חברים שלה, הרחק ממני.
בגלל שאמא שלי, אתנה, הכירה בי פעמיים, היו לי כוחות חזקים יותר משל שאר אחיי.
הייתי מסוגל להבין מחשבות של אחרים, ולהחדיר להם מחשבות לראש, אז לקראת סוף השנה פיתחתי תחביב. להרגיז מורים, ואז לגרום להם להאמין שלא עשיתי משהו חריג.
לא אכפת לי אם אתם חושבים שזה מגעיל מצידי, אבל היי, היה לי משעמם, והייתי צריך לשמור על שפיות.
אבא לקח אותי גם בחורף לגיאורגיה, שם גם מצאתי לעצמי מחזיק מפתחות בצורת פיניקסי – עוף חול מהמיתולוגיה הגיאורגית. עוף החול היה בצבע צהוב בוהק, ועיניו היו מזכוכית שקופה, ששיקפה את מה שמאחוריה, ואם הבטריות פועלות, ולוחצים עליהן, הן מאירות באור חזק. בתוספת לאור השמש – זה ריכוז עצום של אנרגיית אור שאיתה אפשר לשרוף עץ.
רומאן כבר חגג גיל ארבע, ואבא כמעט ריתק אותי לחדר במשך שבוע כי רומאן הצליח למצוא את החרב שלי, ולשחק איתה. למזלי הוא לא הוציא אותה מהנדן, אז לא התרחש נזק.
אבא שלי אפילו לקח אותי פעם אחת לשיחה, סתם כדי להגיד לו שהוא גאה בי. מסתבר שכירון סיפר לו את סיפורי הקיץ, כפי שסיפרתי לו. הוא היה מאוכזב שלא סיפרתי, כיוון שחשב שזאת הרפתקה מאוד מעניינת.
בסופו של דבר, השנה עברה לי יחסית טוב, וזאת הייתה הפעם הראשונה שאני חוזר למחנה החצויים, בתור חצוי, בתור אחד שחוזר לבית השני שלו. בתור אחד שמתחיל את הקיץ שם, ויסיים שם.
ההכנות שלי כללו בסך הכל הכנסת החרב לנדן, אחרי שניקיתי אותה, אריזת מזוודה עם מלאי חדש של ספרים, בגדים שאהבתי, וגם את המתנה שמצאתי לאמה – צמיד יפה.
אין לי טעם כל כך טוב למתנות, אני יודע, אבל זה היה באמת יפה בעייני, ולא ידעתי מה היא אוהבת.
התגעגעתי למחנה.
אחזתי בברונסי האישי שלי, שקיבלתי ליום ההולדת מלוקאס ואנבת'.
"נו, ברונסי, אנחנו חוזרים" אמרתי "אבל דיר-באלק, אני לא מסכים לך להתקרב לזירת הלחימה בחרב, ישפדו אותך כאילו היית בובת פרווה… הממ… עזוב, לא אמרתי כלום."
צחקקתי, אחרי הכל, השיחה הזאת עם הדובי שלי הייתה קצת מוזרה ומגוחכת, אבל כאלו החיים שאתה מוזר. תתרגלו לזה. לדעתי המוזרות שלי היא דבר מולד. נולדתי מוזר, אני רציני – תשאלו את הרופא.
שוב פעם אני גולש לעניינים מוזרים.
הכנסתי גם את ברונסי למזוודה, והורדתי את המזוודה למטה, במדרגות, אל הסלון.
"תומאס, חמודי, באיזו שעה להעיר אותך?" שאל אבא שלי. הוא ישב על הספה, לפני הטלוויזיה, לפני איזו תוכנית טלוויזיה כלשהי.
"מתי הטיסה שלי יוצאת?" שאלתי.
"בעשר חמישים ושתיים בבוקר" אמר לי אבא.
"אז אני צריך להיות בשדה התעופה בשבע חמישים ושתיים, עד שדה התעופה זה בערך חצי שעה… שבע, בבקשה" אמרתי.
הוא חייך אלי.
"אין בעיה" הוא אמר.
הלכתי לישון, מקווה להירדם כדי שהלילה יעבור מהר לקראת הנסיעה למחנה.
זהו זה. מחר אני חוזר לבית השני שלי. בית.