קצת יותר מחצי אלה – פרק א'

הי,
שמי לי, אני בת 14.
חייתי חיים נורמליים פחות או יותר עד היום ההוא שבו באו ולקחו את אמא שלי, את האמא שכל כך אהבתי. מאז אני גרה ברחוב עד השנה הזאת שבה לקחו אותי לפנימיית "שבעת הימים" , פנימייה צבאית קטנה בתור פרוייקט קהילתי. אין לי חברות, כולם חושבים שאני מוזרה ואף פעם לא הבנתי למה, עד היום ההוא.

*

התעוררתי לבוקר שטוף שמש והרגשתי שמשהו ביום הזה הולך להיות מיוחד, אבל מה יכול להיות מיוחד בפנימייה קטנה ומשעממת כל כך?
עדין הייתי מזועזעת מהחלום שהיה לי בלילה, חלום זוועתי ומפחיד יותר מכול החלומות המטרידים שהיו לי עד עכשיו, מאז שהגעתי לפנימייה הזאת.
*
עמדתי בתוך מעגל אש גדול בדיוק באמצע, היה כתוב שם משהו ולמרות הדיסלקציה הקשה שלי (שחכתי לציין שיש לי דיסלקציה ממש קשה) הצלחתי לפרש את מה שכתוב שם :"תזהרי ושמרי על עצמך, כי ביום מין הימים תהיה לגמרי לבדך ולא היה מי שיגן עלייך, כולם ירצו אותך, אך כולם גם ירצו להרוג אותך…"
*
"לי !!!! כול הכבוד !!!!! רצת 2,000 מטר ב-1:52 שניות בלי לעצור!!!" אמר לי המאמן לספורט, ספורט היה השיעור היחיד שאהבתי חוץ משחייה כי הם לא היו כלולים בלכתוב ולקרוא משהו, זה היה השיעור היחיד שהרגשתי ובוא טוב עם עצמי. אמרתי תודה למאמן והלכתי למלתחות מתנשמת.
"כל הכבוד בחור" אמר לי עומר. עומר היה "אליל הבנות". הוא היה חתיך, שרירי, גבוה, מקובל, בלונדיני עם עניים כחולות ושזוף. מאוד שזוף. למרות שיש לו דיסלקציה הרבה יותר חמורה משלי עדיין כל הבנות רודפות אחריו וזה כל כך לא פייר. אני שונאת אותו. הבת היחידה בכל העולם בטח שתשנא אותו ולא תמות להתחתן אתו ברגע הראשון שהיא רואה אותו.
הלכתי למלתחה והתקלחתי מקלחת טובה וחמימה לשטוף את כול הזיעה שדבקה בי. כשיצאתי לבשתי ג'ינס כחול ואת החולצה האהובה עלי: בצבע תכלת עם פסים אפורים. היא הייתה החולצה האחרונה שאמא שלי קנתה לי לפני שנחטפה. ואז קרה הדבר הכי מוזר בעולם. כל המראות בחדר התנפצו לרסיסים וכל הבנות יצאו החוצה בצרחות. מאחד תאי המקלחת יצא נחש בגובהה 3 מטר וארוך נורא כך שלא ראיתי איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. הנחש אמר לפתע: " לי תישארי כאן או שזה הסוף שלך" קפאתי בניגוד לרצוני, רציתי לברוח החוצה עם כולם אבל משהו בתת מודע שלי אמר לי להישאר. אז נשארתי.

המשך יבוא…..