קצת יותר מחצי אלה פרק ו'

יצאתי מהמקלחת ולבשתי מכנסי ג'ינס קצרים וחולצה כתומה של מחנה החצויים. שאלתי מסטלה מברשת והסתרקתי. פתאום קלטתי שזה הבוקר הראשון שלי במחנה החצויים שאני ערה. תהיתי עם מרי בסדר, אני אבקר אותה אחרי ארוחת הבוקר. יצאתי החוצה לעבר חדר האוכל עם סטלה ושם של ארבעת הבנות האחרות היה: רובי, קליאופטרה (לא, אני לא צוחקת עליכם.), אליס וניקולה. כולן נראו בדיוק כמו סטלה, רק שכל אחת הייתה בגובה שונה וגזרה שונה וכ"ו…. . "אני מקווה שנוכל סוף סוף לאכול ארוחת בוקר נורמאלית, בלי שיתקפו אותנו שוב." אמרה קליאופטרה "למה את מתכוונת?" שאלתי. "אה שכחתי שאת חדשה ושישנת בימים האחרונים, בכול מקרה, בשבועות האחרונים כל בוקר בכול יום ראשון, תקפו אותנו כול מיני מפלצות, כבר 8 חצויים נהרגו: נערה מביתן זאוס, נער מביתן פוסידון, נערה מביתן דיוניסוס, נער מביתן דמטר, נערה מביתן אתנה, נער מביתן הפייסטוס, נערה מביתן אפולו ונער מביתן ארס." אמרה בעצב.
חשבתי על זה. זה היה סוג של רצף.
"שמתם לב לרצף?"
"איזה רצף?" שאלה ניקולה.
"רצף של החצויים שנהרגו, זה לפי הסדר של האלים: זאוס, פוסידון, דיוניסוס, דמטר, אתנה, הפייסטוס, אפולו, ארס." אמרתי והבנות הסתכלו עלי בבהלה.
"אתם יודעות מה זה אומר?!" אמרה רובי. סידרתי את המחשבות בראש. זאוס, פוסידון, דיוניסוס, דמטר, אתנה, הפייסטוס, אפולו, ארס ואחר כך, אפרודיטה.
"הבאה בתור זו נערה מביתן אפרודיטה." לחשתי בהלם, המומה מהמחשבה שאני הולכת לאבד היום אחת מהבנות מהביתן הראשון שקיבל אותי.
"איזה עוד בנות יש בביתן אפרודיטה?!" שאלתי בבהלה.
"רק אנחנו, מרי ונילה"
"נילה?" שאלתי. אותה עוד לא פגשתי.
"נילה היא המדריכה. בואו אנחנו חייבות לרוץ לכירון, אולי הוא יוכל להגיד לנו מה לעשות." ענתה לי אליס.
"צריך גם לספר לנילה, סטלה את יכולה לרוץ איתי למרפאה?"
"ברור אני מסכימה איתך, צריך להכין את נילה נפשית שהיא הולכת לאבד את האחת החניכות שלה היום." אני וסטלה התחלנו לרוץ לרפאה אך אז שמענו צעקה מחדר האוכל.
"כדי שנתפצל."
"מסכימה. אני ארוץ לחדר האוכל ואת אל נילה." אמרתי.
סטלה הנהנה ורצה למרפאה ואני רצתי לחדר האוכל, מנסה כמה שפחות לחשוב על מה שהולך לחכות לי שם. כשהגעתי הרגשתי איך כל הצבע יורד לי מהפרצוף. הידרה. דרקון עם חמש ראשים. כן, זה שחותכים לה ראש אחד ושניים צומחים בחזרה. כן, זה שהראש האמצעי שלו נושף אש. לא ממש הבנתי איך לעזאזל אפשר להילחם בדבר הזה. כל חדר האוכל נלחם בו כבר, חיפשתי לראות את בנות אפרודיטה והם אכן היו שם ממש מאחורה, כנראה מפחדות. מצאתי חרב על הרצפה, כנראה נפל למי שהביא את הנשק. רצתי לבנות אפרודיטה.
"מה עושים?!" שאלתי בפניקה.
"נלחמים!" צעקה אליס.
ואז קרה הדבר המוזר הבא: נילה רצה עם חרב ביד לעבר הדרקון הגדול, אבל הדרקון נשף עליה אש ונילה נשרפה לגמרי והדרקון ברח.
"נערה מביתן אפרודיטה." שמעתי את סטלה לוחשת בעצב.

*

אני יושבת עכשיו עם כול החצויים שבמחנה בבית האח. עומר לידי מחזיק לי את היד. הוא ידע כמה נילה הייתה חשובה לי, כמה אהבתי אותה וכמה הערכתי אותה. ראיתי את כירון נכנס עם גופה לבית האח והרגשתי את הדמעות זולגות לי במורד העין ועוד אחת בעין השנייה. מחיתי את הדמעות מהעיניים. גם עומר בכה. כולם בכו.
"תשאי ברכה בדרכך לארץ השאול ועם תן האדס תגיעי לשדות הליסיום." אמר וזרק את הגופה שעטופה בתכריכים בצבע ורוד כשמטבע על פיה לתוך האש. ברגע הזה לא יכולתי לשמור בפנים את כל הדמעות. הרגשתי איך כל הדמעות והצער יוצאים החוצה דרך העיניים שלי אבל פתאום משהו עצר אותי מלבכות. נער מביתן אתנה רץ פנימה וצעק:
"זהירות מתקיפים אותנו! תבר-" הוא הצליח לסיים את המשפט ואז הוא שופד החרב בדיוק בבטן.
וכך מת נער מביתן אתנה.

המשך יבוא…..