המלחמה הגדולה פרק 1
טוב נתחיל מהסוף להתחלה.
המקום היה שדה קרב ,ענק הרים את החרב שלו והתכוון להרוג אותי. הענק הביט בי בעניים מרושעות חייך ואז החיוך הפך למבט של תדהמה. מהבטן שלו יצא חרב. מישהו שלף אותה. והענק התפוצץ למלא חלקים של קרח. ראיתי את אלברט מחייך מעל גוש החלקים שהיה פעם הענק. "תודה." אמרתי לאלברט .אבל אלברט כבר המשיך להילחם.
טוב איך זה שהגעתי לשדה קרב אתם שאולים. טוב בשביל זה צריך לחזור הרבה אחורה. בעצם חצי שנה אחורה. אספר לכם
טוב זה היה עוד יום טיפוסי בבית הספר. נשלחתי למנהל בגלל שהסתבכתי במכות. "… אני מאוד מאוכזב ממך" המנהל חפר לי כבר עשר דקות אותו נאום משעמם כל פעם שנשלחתי עליו על כך שאני צריך להתנהג יותר טוב. ואיך זה שמהגנים של אמא שלי יצא בן אדם כל כך "בעל יכולת שכלית מעטה". זה מילה סודית למטומטם. המנהל דיבר עוד חמש דקות ואז שחרר אותי. נשלחתי פעם החמישית השבוע למנהל וזה בטח שיא עולם. כי היום רק יום שלישי. את שאר היום הברתי בלי הרבה בעיות כשהפעמון צלצל רצתי על הדלת.
מארק חיכה לי בשער. טוב מארק היה אחד החברים היחידים שיש לי. מארק לא למד בבית הספר הוא היה. לומד בבית. כשמארק ראה אותי הוא חייך ובא לכיוון שלי. הוא חלף על פני כמה בנות שהסמיקו. גלגלתי עניים. טוב הרבה בנות חשבות שמארק חתיך. היה לו עניים כחולות ושעיר שחור חלק. ופנים יפות אבל היה לו צלקת קטנה מתחת לשפה. נראה שזה רק גורם לבנות לאוהב אותו עוד יותר. ברגע שהוא הגיע יצאנו מבית הספר והתחלנו ללכת לבית שלי. תמיד הלכנו לבית שלי אולי בגלל שלמארק אין בית. כשמארק היה בן ארבע פרצו לו לבית ושרפו אותו עד היסוד וגנבו הכול. אבא ואמא שלו נהרגו על ידי השודדים והוא יצא בריא ושלם חוץ משריטה שהפכה לצלקת שלו. מארק גדל באיזה מקום אני לא בטוח איזה כי הוא לא מסכים לגלות לי. "איך היה לך" שאל מארק. "רע מאוד" אמרתי אומלל אמא שלי תכעס נורא כשהיא תשמע על זה ששלכו אותי למנהל עוד פעם. הגענו לבית שלי .בית גדול עשוי אבן לבנה הבית היה בעל שלוש קומות. דפקתי על הדלת והמשרת שלנו פתח "תיכנסו" אמר " אמא שלך רוצה לדבר איתך היא בחדר שלה". איך זה שהיא כבר יודעת. למנהל לוקח לפחות שעתיים לפני שהוא מתקשר לאמא שלי. עליתי קומה נעצרתי לפני חדר העבודה של אמא שלי. "אל תדאג" שמעתי את מארק אומר. וראיתי שהוא עומד לידי."לא נראה לי שהיא רוצה לדבר איתך" אמרתי. אבל על הפנים שלו הייתה הבעה שהוא תמיד היה עושה כשהוא נחוש. ואין סיכוי לשכנע אותו. משכתי הכתפיים ופתחתי את הדלת.
תגובות (1)
תמשיך.