מיתולוגית הפוליטאיזם הבלתי תודעתי. פרק 4- "מערתו של מהת".
פעם, במקום אחר, חי אדם, שהיה נע-ונד בעולם.- רק תרמיל קטן לגבו, וצעיף על צאוורו.
אותה הארץ הרחוקה שבה הילך האדם, הייתה היפה ביותר בין ארצות העולם.- שמלות נפלאות של עצי פרי ירוקים ופרחים עטפו את חמוקיה המתפתלים, וכול כולה הייתה מקושטת בצבעים בהירים ובריחות משכרים. חיות בר שוחרות שלום חיו בשפע על פני אותה הארץ, ובכל פינה נשמעו תמיד סימפוניות ערבות לאוזן של ציפורי שיר, וצלילי פכפוך המים, שזרמו שם כיד המלך, ונאספו מפעם לפעם בבריכות גדולות וצלולות.
כל אותה הארץ הקסומה הייתה נתונה לו לנווד כבית, וכל אוצרותיה היו לו למאכל.
אך למרות כל זאת, הנווד לא היה מאושר, וכל השפע שסביבו לא עניין אותו כלל. כי געגוע אחד גדול שלט ומילא כל חלקה טובה בליבו,- געגוע לאהבה רחוקה שאינה.
הילך לו הנווד יומם ולילה.- רעמת שיער שחור עוטפת את ראשו, מסכת זקן גדולה מכסה את פניו, ועיניו נעוצות בקרקע. הארץ השופעת הייתה נתונה לו כארמון למלך, אבל הוא סרב לחבוש את הכתר.- הוא אכל ללא חשק, צעד ללא שאיפה, לא השתעשע בבריכות הצלולות, ושתה רק מספיק כדאי להשאר בחיים. מרגע שפקח את עיניו, המתין הנווד לרגע שיוכל לעצום אותן שוב, ולשקוע בחלומות, שבהם חזר תמיד אל הזיות העבר שאבדו לו…
יום אחד, כאשר צעד כהרגלו, בכבדות וללא שמץ של חיוך, הגיע הנווד אל קצה שביל. שם, בינות לסבך שיחים רכים (וחסרי קוצים,- כמו שאר הצמחים שבאותה הארץ), הופיע והתגלתה לו מערה, אשר תקרת אבן גדולה ואפורה לה, ופיה פעור כלועו של ליוויתן כביר.
הציץ הנווד פנימה, ולא ראה דבר מלבד חשכה תהומית. שם, בפנים, נעלמו כל הפרחים היפים והצמחים הירוקים שעטפו את ההר. הלכה וגברה בו הסקרנות, והוא נכנס פנימה.
לאחר מספר צעדים, לא נראו עוד העצים המוריקים והשמיים התכולים שבחוץ. למספר שניות, שררה אך ורק חשכה טהורה מסביב. זו היתה חשכה כו מוחלטת, עד שכמעט וביטלה את רעיון קיומו של האור.- לא היתה לה התחלה, ולא היה לה סוף. אם לא הייתה הרצפה, היה המקום הזה וודאי כמעט וזהה למה שהיה בחלל לפני שנוצר העולם.
אך הינה חלפו עשר או עשרים שניות, ועיניו של גון התרגלו לחושך. קירות מחוספסים הלו לתחום את החשכה מכל הכיוונים, ולהסגר לכדאי חלל צינורי ארוך.
גיבורנו הנווד התקדם אל מעמקי המערה, שהתמשכה והתמשכה לה עד אין קץ. מן התקרה, החלו לזלוג טיפות מים מוזרים, שלא היה להם ריח, וכמובן שלא היה להם צבע, ואם כמה שזה ישמע מוזר,- לא הייתה להם טמפרטורה. בהתחלה הם היו לעיתים חמים ולעיתים קרים, אך ככל שהלך גון והעמיק לכת בנבחי המערה, התמוססו ונעלמו גם החום וגם הקור. זה לא היה פושר,- זה פשוט היה רטוב, ותו-לא. המים עטפו את גון מכל הכיוונים: הם טפטפו מהתקרה אל תוך שערו, זרמו על הרצפה ונספגו בנעליו, וגם על הקירות הם זרמו, כמעיין שטיחי קיר רטובים חסרי מנוח.
מפלס המים הוסיף ועלה, ככל שהעמיק גון בתוך צינור האבן החשוך, לאחר כמה דקות של הליכה, נאלץ גיבורינו לשחות ולהצמיד את פיו הפעור אל התיקרה כדי להמשיך ולנשום אוויר. אבל משהו משך אותו, את גון, להוסיף ולהרחיק. הייתה לו תחושה שהוא הולך ושוקע, ובו בזמן מרחף מעלה. חוש הכיוון שלו היה חסר תועלת במבוך החושך המפותל הזה, וגופו הוסיף לשחות כמו מתוך טראנס.- בלי לדעת לאן, ובלי לדעת למה.
בסופו של דבר, נפגשו המים שעל הרצפה עם המים שעל התקרה, וגון היה צריך לבחור,- אם לחזור אחורנית, או לעצור את נשמתו.
הוא עצר את נשמתו, ונתן לזרם האיטי לסחוף אותו הלאה בלי שום הבטחה לאוויר בצד השני.
לאורך כמה שניות ארוכות כנצח, גון היה מקופל כעובר בתוך המים. הנוזל היה קליל ובלתי מורגש ממש כמו אוויר. גון נתן את עצמו בידי הזרם כמו אסטרונאווט שחותך את חבל החיבור לחללית. והזרם לא בגד בו.- לאחר כמה מטרים המפלס ירד במהירות, וגון נשפח החוצה מצידה השני של התעלה.
הוא נשם לרווחה, והזדקף. שוב לא עלו המים על גובה קרסוליו. לא היה צורך לסחוט את הבגדים הרטובים, כי לאותם המים הפלאיים, שם במעמקי המערה, לא היתה לא תחושה, ולא משקל.- הם היו טהורים כחמצן,- נקיים ובסיסיים יותר מכל חומר שקיים על פני הארץ. גון הביט סביבו, וגילה שהוא בחדר קטן ועגול, עשוי אותם קירות חלקים רטובים, ועל אבן עגולה במרכז החדר, ישבה דמות של איש לבן, ששתק.
מובן לחלוטין שקיום הדמות הפתיע והבהיל את גון. ועם זאת, שאלות לא צצו במוחו. שאלות לא עלו, מכיוון שאותה הדמות נראתה כדבר שהכי טבעי והגיוני למצוא בסוף המערה הזאת. הוא ישב שם ערום בברכיים משוכלות, והמים המשונים ליטפו את עורה כמו חלוק נחל. גפיו היו ארוכים ודקים, והיה לו, לאיש, שיער וזקן ארוכים ולבנים, שכמו בהקו וזרחו, למרות חשכת המערה. אצבעותיו הגרומות של תושב המערה, אחזו בעדינות, במקצועיות, ספל אבן גדול, שהיה מלא באותם המים הצחים דמויי האוויר.
לא.- שאלות לא צצו בראשו של הנווד. היה זה דווקה האיש הלבן שדיבר ראשון. "מה אתה שותה?" שאל הלבן.
"מה אני שותה?" תמה גון על השאלה המוזרה.
"מה אתה שותה?" חזר הלבן ושאל. וכשראה שהנווד לא עונה, הוא הסביר את כוונתו.- "אני שותה את זה", אמר, והרים את כוס האבן שלו. "ומה אתה שותה?". "אני?.." אמר הנווד והרהר. "אני לא שותה כלום". "האם אתה מתכוון שאתה מאלה ששותים כל דבר הנקרה בדרכם?" שאל הלבן. "לא" ענה הנווד, ונזכר בכל אותן הבריכות המפתות ונחלי המים הצוננים שעל פניהם חלף בשקט, ולא לגם מהם יותר מכדאי הדרוש לו על מנת להוסיף ולחיות. "אני לא שותה כלום".
"לא טוב, לא טוב", מלמל תושב המערה, והניד בראשו מצד לצד.- "כל אחד צריך לשתות משהו. אם אתה לא שותה, אין לך תכולה".
"אין לי תכולה?" שאל הנווד, וניכר בו שאינו מבין את כוונת הדמות.
"אין לך תוכן. אין לך מהות, ביאר הלבן את עצמו, אבל גון עוד לא ירד לסוף דעתו.
"בכדי שמשהו יתקיים, יש לו צורך בשתי דברים מאוד בסיסיים, שלעיתים נראים אומנם מנוגדים, אך למעשה לא יכול האחד מהם להתקיים ללא השני.- חומר ומהות", הסביר האיש הלבן, "והמים הם הבסיס להכל. הנוזל שבו רגלייך טובלות כעת, הוא נקודת המפגש בין שתי היסודות האלה,- עמודי הטווח הבסיסים ביותר של העולם. המים הם הבסיס הקדום ביותר, ולכן כל דבר שחי, חייב את המים על מנת להתקיים, הן מבחינת החומר, והן מבחינת המהות.
הנוזל הבסיסי עצמו, הוא מרכז קיומך. אבל יש גם חשיבות לדברים שאתה מערבב במים, כי הם מה שהופכים אותך ספציפית למה שאתה. אז כשאני שואל "מה אתה שותה?" כוונתי היא- "מה אתה מערבב במים שלך?" ובכך כוונתי היא בעצם- "מה אתה?- מי אתה?"…
גון התבונן באיש הלבן ובחדר העגול, ואמר.- "אני שותה את המים הנקרים בדרכי כדאי לא להתייבש ולמות. אבל אני לא אוהב, לא מים מהולים, ולא מים טהורים. את היובש אני אוהב, והוא זה שממלא אותי מבפנים והופך אותי לאני. אהובתי היא ארץ אי-שם הרחוקה, שאין בה לא באר ולא נחל, ולא יורד בה גשם לעולם. אך אותה אני אוהב,- אותה ורק אותה"…
תושב המערה הלבן התבונן בגון בסקרנות, ולגם מספל האבן שלו. "האם אתה חושק במוות?" הוא שאל.
"לא. חושק אני בחיים בחייק אהובתי".
"אבל היובש הוא ממית.- ללא מיים, אין חיים".
"ואם זאת,- היובש הוא המעורר בי חדווה ותשוקה"…
כמו פסיכיאטר ומטופל שהגיעו למבוי סתום, התבוננו גון והאיש הלבן אחד בשני, ושתקו למשך מספר דקות.
לבסוף הביע האיש הלבן את תקוותו האטומה כי גון ימצא את אושרו גם במקום שבו שוררים החיים, ובתגובה הנווד הסתובב, והחל לעשות את דרכו החוצה מהמערה, באותה הדרך ובאותה הצורה שבה הגיע,- שפוף ומיואש כמקודם.
תגובות (0)