מרד האלפים-פרק 7-הנשק שאיננו נשק

~תאודרד~

"אינך מתכוונת להילחם?!" שאלתי בכעס. קייט רק הביטה בי ואמרה "נשבעתי לא לשאת נשק ולא לתקוף בעזרת קסמים, כדי שיסכימו ללמד אותי קסמים.". רציתי לצעוק שאנחנו באמצע מלחמה או פשוט לתקוף אותה ולהכריח אותה להתגונן אבל לפתע צץ במוחי רעיון "ואם אצור לך כלי שאיננו נשק אבל יעזור לך להילחם זה יפר את השבועה?" היא הביטה בי כאילו דיברתי בשפה זרה ואמרה "זה לא נחשב לרמות?". לא יכולתי להתאפק יותר וצעקתי "אנחנו באמצע מלחמה, ואם מה שצריך לעשות כדי לנצח זה לעקוף את השבועה שלך, זה בדיוק מה שנעשה.". היא הביטה בי בכעס ואמרה "ממילא לא תמצא כלי כזה שיעזור לי להילחם.". החלטתי לקבל זאת כאתגר, אם אצליח היא תיאלץ להילחם ואולי אנחנו לא אבודים. מיהרתי לנפחיה של הדוכס והתחלתי לעבוד. חשבתי במשך שעות וכשכמעט התייאשתי הבנתי מה עליי ליצור. כעבור שעה כבר סיימתי לבנות את הנשק, אבל הייתה בעיה אחת-כוחו הפחיד אותי. לא ממש הכרתי את קייט ולא ממש בטחתי בה שלא תשתמש בנשק נגדי את ייצרתי גם שתי שרשראות להגנה מהקסם של הנשק-אחת לי ואחת לטליה. לאחר מכן חזרתי לקייט את הנשק והיא אמרה "לא שאני לא מעריכה את המתנה אבל איך אני אמורה להילחם עם נבל?". חייכתי והסברתי לה על כוחו של הנבל-לשלוט ברגשות של כל מי שמסביבה. היא חייכה והודתה לי על הנבל אבל איכשהו הרגשתי שזה לא מספיק והבעתי את מחשבותיי בקול "מה אם אויבך יהיה קרוב מכדי שתספיקי להשתלט על רגשותיו?". לפתע טליה הופיעה מחזיקה רשת מזהב ואמרה "כבר טיפלתי בזה. הרשת הזאת תלכוד כל אויב עד שתחליטי לשחררו. אי אפשר להרוס אותה.". בזמן שהיא דיברה הגנבתי לידה את אחת מהשרשראות ומיהרתי לשנות נושא "אולי את רוצה להתאמן בלא בדיוק כלי הנשק החדשים שלך?". היא חייכה באושר כמו ילדה שקיבלה צעצוע חדש ואמרה "מי ראשון?". התחלנו לאמן אותה. בהתחלה הצבנו מולה לוחמים רגילים אך היא פשוט מיהרה לשטוף את מוחם במחשבות על כמה שהם מחבבים אותה. אחר כך היא ניסתה להיאבק בי ובטליה לסירוגין ומהר מאוד הבינה שיש לה עוד מה ללמוד. לאחר שלוש שעות של קרבות בלתי פוסקים היא הצליחה להביס את טליה פעמיים אבל היא לא הצליחה להביס אותי. אחרי שסיימה את האימונים בקרב אחרון נגדי-והפסידה-היא רטנה משהו על זה שאני מרמה ואמרה שאני צריך להקל עליה קצת. החלטתי שזה הרגע לעצבן אותה קצת ופשוט צחקתי… והמשכתי לצחוק עד שהלכתי לישון-ווידאתי שהיא לא פספסה אף צחוק. כשהתעוררתי הייתי מוקף דבורים.