משפחת קיין והאלים המצריים. פרק 1 " שוב צרות ושוב אנוביס…"

שלום,סיידי מדברת.
[ תתמודד קרטר, אני במילא התחיל והסיים.]
לאחרונה כמות המתלמדים שלנו ירדה. זאת אומרת הם פשוט נעלמו! מג'אז החדשה שמעתי על גופים מארחים למפלצות וכך גם מרוב החניכים האחרים.
איתנו היו רק ג'אז המרפאת וולט ופליקס מהמתלמדים הישנים ו [יש המון ] דוג'ט בת השמונה עשרה שמשתמשת בכוחו של גב, אמבר בת החמש עשרה שהשתמשה,לצערי,בבסתת,מאט בן השבע עשר שהשתמש באנוביס [לא קרטר! אני לא מתאהבת בכל מי שקשור לאנוביס.],ריין בת הארבע עשר גם אנוביס,לינה בת השתיים עשרה ואנה בת הרבע עשר: כול אלה היו המתלמדים החדשים שלנו.
הכל התחיל בבית ספר כשניכנסתי לשיעור ציור יחד עם ריין, לינה,וולט,ג'אז הישנה אמבר כמובן.
"שוב איחרת,סיידי." אמרה המורה שלנו, אישה רזה גבוהה אם שער שיבה ובגדים ,נורא,מיושנים.
"כןןןן…" אמרתי ורוב התלמידים צחקו והמורה התעלמה ממני-שוב-והתישבה לשתות קפה.
החדר היה מלא העבודות אומנות ישנות, תקרה שעליה היתה דבוקה כמות בלתי אפשרית של מסתיקים, כסאות ללא משענת וכמובן שולחן המורה ולוח מחיק שהיה מלא בציורים ודוגמאות.
המורה כמה לפתע [ היא באמת כמה לפתע קרטר המורים לא יושבים כל השיעור כמוך!] וענייה בערו לעבר דלת הכניסה לכיתה ששם עמדה ילדה מאוד מאוד רזה שנראתה די… דכאונית? עצובה? השער שלה היה די דומה לשלי אבל התחלתו היה חום כהה והקווצות היו ג'ינג'ים ואמצע השער נראה כמו שלי: כרמל לא חום ולא בלונדיני והשער שלה לא היה צבוע. " סליחה שפיספסתי את השיעור, המורה." היא אמרה. לפי המבטים של התלמידים קלטתי שהיא לא למדה כאן והמורה אפילו החלה לדבר: " מי את-" היא לא הספיקה לומר כלום כי הכל קפא.
" טוב מי זה כאן?" שאלה ריין לפתע כשהיא כמה ומברישה את הבגדים שלה מצבעים וחתיחות נייר.
עכשיו אחרי הבהלה שמתי לב שהכל נשאר קפוא חוץ ממני מריין ומוולט שעמד מוכן ולפי מבטו הבנתי שמשהו קורה. " ריין, לפי הסימן שלי את שוברת את החלון, וולט- אתה תסחוב את הנערה לכאן זאת שהגיעה פתאום, אני רוצה לראות את הפנים שלה כי השער שלה הסתיר לי…"
אמרתי והוצאתי מהדואת את המטה שלי והתיק שלי ,כמוני עשתה גם ריים תוך כדי מבטים לכיוון וולט. התחלתי להמודד אם מבטים כאלו לכיוון וולט ולא רק מריין אבל דווקא ממנה לא ציפיתי ואחרי שוולט הסכים בחוכמתו לצאת איתי היא הסתגרה עוד יותר,לצערי.
וולט חזר והפעם, מה?! כן הוא חזר די מפוחד ואז אמר" לא הספקתי לעשות כלום היא פשוט נעלמה!" הוא פתאום קפא. "וולט-מה?-איך?-לעזאזל…" פלטתי אבל עניי התמקדו בנערה הזאת
היא היתה שם וענייה האדומות נצצו " שלום סיידי קיין, נחמד לראות אותך שוב." אני רק עברתי על רשימת האלים שפגשתי ושתקתי. מי היא?. ריין רעדה ואמרה בקול רועד" את! את סרקת? אלת העקרבים?" בתשובה גל עקרבים התקרב אלינו ואני גילגלתי על פי מילה וישר כל החניכים שלנו נעלמו מהכיתה לעבר בית ברוקלין, רציתי לגונן עליהם אבל את ריין השארתי כי היא היחידה שלא היתה בקיפאון.
סרקת חייכה חיוך מנצח והרימה את ידה והעקרבים הסתחררו סביבה ואז כשהם התפזרו הנערה שכבה ליד- " זאת הדמות האמיתית שלך?! איכס!!!" אמרה ריין והיא צדקה כל כך.
סרקת בדמותה היתה אישה בעלת שער אדום וצבע גופה עינברי וענייה אדומות. " כן זאת דמותי
האמיתי וריין? זהו שמך? אל זה תמותי!" העקרבים התקרבו ואני רמזתי לריין להתרחק מהר ואז אמרתי" להשמיד הדג' !" ישר אלף עקרבים התפוצצו יחד אם, בערך, עשר ציורים.
ציור אחד נח לידי חצי ממנו שרוף. " מה?!" אמרתי והיבדתי את האומץ כאשר על הציור ראיתי ציור של ילדה בת שתיים עשרה בתלבושת מיצרים ופאה כזאת מחזיקה חיפושית העתק של חפרי החיפושית של רע.
בום! החדר התפוצץ ולשם נכנסה אותה הילדה היא התקרבה לסרקת ולחשה " לחבר חנם." האלה התפוררה והילדה קרסה.
ריין פלטה:" היא חרטומה?" אני שתקתי [ תשתוק, קרטר!] "בואי ריין. אנחנו חייבות להסתלק מכאן." אמרתי " יחד איתה." הוספתי.