סשה- פרק 1. מיתולוגיה D:

~לא לגלות ספוילרים על בית האדס, רק התחלתי.
אני שוב מכה את שק האגרוף, רק עם ידיי הקפוצות. המאמן שלי חושב שאני לא צריכה רק לבעוט, שהידיים השמנמנות שלי יעזרו לי במיוחד, שאני לא צריכה את הבעיטות עם הידיים הגדולות האלה.
בואו נגיד שאני הטום בוי של הכיתה, אף אחד לא מעז ללכת איתי מכות, אני הזאת שמסתובבת רק עם בנים, ולא מתעסקת עם קוסמטיקה מטופשת. להגיד שאני רוצה להיות מקובלת? בגלל שאני מתבודדת ושרק שמועות נוראיות עוברות עליי בקבוצת הבנות? לא. אני רוצה להיות עצמי.
ומכיוון שאני עצמי, מצאתי את קבוצת ההתאגרפות הזאת לנשים.
שוב הכיתי את שק האגרוף בכעס. בת מהכיתה שלי עברה פה, לפני שבוע, וצילמה אותי מזיעה עם פרצוף נורא. אז אולי זה לא אכפת לי, אבל מאז שהיא פירסמה את זה בכל הבית ספר, כל בן רק רוצה ללכת איתי מכות. זה כבר מוגזם.
אז לפחות שאני אתאמן, לא?
המאמן ניגש אליי, עם גופיה ומודד זמן על היד. ציפיתי לבוחן פתע- כמה פעמיים אני מכה את השק אגרוף בחצי דקה.
אבל הוא רק הביט בי. ניסיתי להתעלם ממנו, אבל הוא לא הסיר את מבטו ממני. ניסיתי להיות אדישה למראה שהוא בוחן אותי, להראות לו שאני לא נותנת להסחות להפריע לי להכות את שק האגרוף הזה. זה מה שהוא תמיד לימד אותי. אבל הפעם הוא סתם עמד.
יש לו שיער חלק בצבע שחור שתמיד מחליק אותו בג'ל, עם עיניים חומות וטבעת משונה שהוא עונד על היד. אף פעם לא הבנתי אותה, היא עשויה מזהב ויש לה שני נחשים מצוירים, חנוקים, על פי הטבעת.
קראו לו קפילוס. שם די מוזר לפי דעתי, אבל היה נראה שהוא אוהב לבטא אותו. הוא תמיד אמר אותו בגאווה- קפילוס. גם ביהירות לפעמיים, בעיקר כשהוא ניצח בקרב אגרוף.
לבסוף התייאשתי והכנסתי את ידיי הקפוצות לתוך כיסי המכנס, בעודי מתנשמת. השק אגרוף עדיין התנדנד מעט.
"נו מה?" שאלתי בהתייאשות.
"סתם, רציתי לראות איך את מתאמנת." היה לו חיוך שתכנן תוכנית, ידעתי שהוא לא סתם בא להסתכל איך אני מתאמנת. הזעפתי פנים.
"תגיד את האמת."
הוא פלט אנחה, והרצין את פניו. נשארתי בהבעת הפנים הזעופות. שמתי את ידיי על מותניי, כבונוס.
"יש עוד מעט תחרות אגרוף. אני כל הזמן חושב מי יכול להתאים לתחרות כזאת. אבל זאת לא סתם תחרות, זאת תחרות עולמית, זה אפילו כולל להילחם בגברים בגמר. את אפילו יכולה להילחם נגד הגבר הכי שרירי בעולם אם את רוצה." הוא פרש את ידיו בהסבר, ונגע קלות בכתפי. קצת נרתעתי.
"איפה זה יהיה?" ידעתי שיש משהו מסוכן, לא יכול להיות שההצעה היא מושלמת וטובה כל כך. אם באמת לא היה לזה שום חסרון הייתי קופצת והייתי בטוחה שאני בגן עדן. אבל ידעתי שיהיה לזה חסרון. בכל דבר יש חסרון.
"בהוואי." הוא נשך את שפתיו. הוא חיכה לתגובתי, אבל אני רק פרצתי מצחוק. זה הרגיש לי כמו בדיחה. הייתי בטוחה שהוא צוחק עליי. "אני לא צוחק איתך."
הפסקתי לצחוק. פני הרצינו. רציתי להראות לו שאני מקצוענית, אבל היה קשה לעשות זאת כשהוא בדרך כלל התבדח איתי.
"אני לא יכולה לנסוע להוואי." אמרתי לאחר היסוס מהיר. רציתי להכות בשק אגרוף, אבל קפילוס אחז בו.
"זאת הזדמנות מצויינת סשה, להתרחק מכל מה שקורה פה, להיות עם אנשים בליגה שלך."
"אני אולי חזקה, אבל אני רגישה מבפנים. כל הבחורות שם יהיו כמו אבן, את זה אני יודעת."
"טוב- תפני אליי כשתשני את דעתך. אבל תדעי, אני לא אחכה לך לנצח." הוא אמר באכזבה ועזב את מתחם האימונים למשרד שלו. באותו הזמן שהוא היה מאמן שלי, הוא היה גם מנהל תחום האימונים. את זה תמיד שכחתי.